איירה, מריאנה ודשה: שלוש אוקראיניות, ארץ אחת חדשה

אם תשאלו את איירה מה הדבר הראשון שהפתיע אותה בישראל, היא לא תגיד את הים, ולא את החום, ולא אפילו את הנהגים. היא תגיד: "שכולם צועקים, אבל אף אחד לא כועס." איירה, שלושים, הגיעה לכאן מחרקוב אחרי שהמלחמה הפכה את הרחוב שלה לשדה הריסות. יחד עם שתי חברות, מריאנה ודשה, היא מצאה את עצמה בארץ חדשה, בשפה חדשה ובעבודה שאף אחת מהן לא תכננה לפני כמה שנים. זה הסיפור שלהן, בלי קישוטים מיותרים, ועם כמה צחוקים בדרך כי בלעדיהם אי אפשר.

לברוח, ואז להבין לאן

אף אחת מהן לא קמה בבוקר ואמרה "וואו, בא לי לעבור לים התיכון". זה היה יותר בסגנון של לארוז תיק בעשר דקות, לעמוד שעות בתחנת רכבת עם חתול בתוך מנשא, ולקוות שהגבול יהיה פתוח. ישראל נבחרה כי למריאנה הייתה פה דודה רחוקה ולדשה הייתה חברה מהעבודה הקודמת. כשהן נחתו, הן הרגישו בעיקר שתי תחושות: הקלה ענקית, ובלבול ענק עוד יותר.

השפה? אסון. איירה ניסתה להזמין קפה הפוך וקיבלה מבט מבולבל ומשהו קר עם קרח. הטפסים במשרד הפנים נראו כמו חידה. והגעגוע לבית, לאמא, לחברות שנשארו מאחור – זה היה הכי קשה. ובמצב כזה, כשהכסף נגמר והשכירות דופקת בדלת, כל הצעה לעבודה נשמעת טוב מדי. וזה, אומרת מריאנה, בדיוק הזמן להיות חשדנית.

ההחלטה

דשה הייתה הראשונה. חברה שלה עבדה כבר שנים כנערת ליווי בדירה דיסקרטית ברמת גן, וסיפרה לה הכול: את הכסף, את הגבולות, את הלילות הטובים ואת הלילות שפחות. דשה חשבה שבועיים, ואז החליטה לנסות – בתנאים שלה. איירה הצטרפה כעבור חודש. מריאנה החליטה שזה לא בשבילה ועבדה במלון, ושלושתן נשארו חברות הכי טובות. כן, גם זה אפשרי.

הכסף עזר, אין מה לומר. איירה שכרה דירה עם מזגן שעובד (בישראל זה כמו לזכות בלוטו), שלחה כסף לאמא ונרשמה לאולפן. אבל אם תקראו לזה "סיפור על עושר", היא תצחק לכם בפנים. "עושר? יש לי מזגן וחתול. זה ביטחון, לא עושר."

בית קטן עם הרבה חוקים

בדירה שבה עבדו איירה ודשה היו חוקים ברורים: אף אחת לא לבד עם לקוח חדש, כל אחת מחליטה מה מתאים לה, ו"לא" זה משפט שלם. ויש עוד חוק לא רשמי: מי שגומרת את הסירניקי הולכת להכין חדשים. בין פגישות הן שתו תה, ריכלו על סדרות ושלחו לאמהות תמונות של שקיעה, כדי שיחשבו שהכול בסדר.

היו גם רגעים חמים. איירה מספרת על לקוח קבוע, מורה בפנסיה מגבעתיים, שבא בעיקר כדי לדבר ותמיד הביא לה עוגיות. בפעם הראשונה הוא היה כל כך נבוך שהוא התנצל על הנעליים. היא צחקה, הוא צחק, ומשם הכול נעשה פשוט ונעים. "הוא היה ג'נטלמן," היא אומרת. "גם מחוץ לחדר וגם בתוכו." אבל היו גם כאלה ששכחו נימוסים, ואז דשה, מטר חמישים ושמונה של עצבים, עמדה בדלת והראתה להם את המדרגות.

לגלות את ישראל

עם הזמן, הן התאקלמו. איירה גילתה שאין דבר כזה "רק קצת" חומוס. דשה התאהבה בשוק הכרמל ולמדה להתמקח כמו סבתא מרוסיה. מריאנה הצטרפה לקבוצת ריצה בפארק הירקון וקיבלה שם כינוי חיבה שהיא עדיין לא מבינה. הן הלכו לחתונה ישראלית ראשונה, והופתעו שרוקדים עד ארבע לפנות בוקר ואוכלים שוב בחצות. "זה עם שאוכל בשמחה ובעצב," אמרה מריאנה, "אז הרגשתי בבית."

יום בחיים

איך נראה יום רגיל? בבוקר אולפן, שבו המורה יעל מנסה ללמד את איירה את ההבדל בין "אני רוצה" ל"אני רוצָה", ואיירה מתעקשת שזה אותו דבר. בצהריים קניות, ויכוח עם הקופאית על שקית, וטלפון לאמא שבמהלכו היא מספרת שהכול מעולה ושהיא אוכלת מספיק ירקות (שקר). אחר הצהריים מנוחה, מקלחת ארוכה, והתלבטות קיומית מול הארון. בערב העבודה, רק בתיאום מראש ורק עם מי שעבר שיחה קודם. ובלילה, סיכום קצר עם דשה בטלפון: מה היה, מי נחמד, מי עף לרשימה השחורה.

אמא בטלפון

השיחות הביתה הן פרק בפני עצמו. אמא של דשה בטוחה שהבת שלה עובדת "בתיירות", וכל שבוע שואלת אם כבר מצאה בעל יהודי טוב. דשה עונה "אני מחפשת, אמא" ומגלגלת עיניים. אבל יש גם לילות שבהם השיחה נקטעת באמצע בגלל אזעקה שם, ואז השקט בדירה בתל אביב נעשה כבד מאוד. ובפעם הראשונה שהן שמעו אזעקה גם כאן, בישראל, מריאנה קפאה ליד המקרר. השכנים מהקומה השנייה גררו אותה בעדינות לממ"ד, הציעו לה במבה, ושאלו אם היא בסדר. "ככה הבנתי שאני קצת מכאן," היא אומרת.

הצד שלא מצחיק בכלל

וכאן צריך לעצור את הבדיחות. בעולם הזה יש גם סכנות אמיתיות, במיוחד לנשים זרות ופגיעות. יש מי שמבטיח עבודה ואז לוקח דרכון, ממציא "חובות" או לא נותן לעזוב. דשה אומרת את זה בלי לגמגם: "אם מישהו מחליט בשבילך – זה לא עבודה, זה ניצול." בישראל יש ארגוני סיוע וקווי חירום לנשים במצבים כאלה, וכדאי לדעת שהם קיימים גם אם לא צריכים אותם.

וגם בלי ניצול, יש מחיר. הסיפור הכפול מול המשפחה, הפחד שמישהו יזהה, הבדידות של אחרי חצות. אחרי שנה וחצי איירה הרגישה שזה התחיל לגבות ממנה יותר מדי, והחליטה לצמצם. "מותר גם להפסיק," היא אומרת, "זה לא כישלון."

מה אנשים חושבים לעומת מה שקורה באמת

מבחוץ, יש שתי קופסאות: "מסכנות" או "מופקרות". מבפנים, החיים לא נכנסים לשום קופסה. יש מי שמרגישה שהעבודה נתנה לה שליטה ועצמאות, ויש מי שמרגישה שלא הייתה לה ברירה. יש מי שמצאה חברות לחיים, ויש מי שנשארה לבד. ומה שכולן רוצות, בסופו של דבר, זה שמישהו פשוט יקשיב לפני שהוא שופט.

מריאנה, שבחרה מההתחלה בדרך אחרת, אומרת את זה הכי יפה: "אני לא שופטת את החברות שלי, והן לא שופטות אותי. כל אחת עשתה מה שהיה נכון לה, באמצע מלחמה, בארץ זרה. מי שלא היה שם – שקודם יקשיב."

ודשה, כהרגלה, מסכמת בקצרה: "קודם תקשיבו. אחר כך תגידו מה שאתם רוצים. ותביאו סירניקי."

ומה עכשיו?

היום איירה עובדת בעיקר כמעצבת עצמאית ולומדת עברית ברמה שמאפשרת לה כבר להתלונן על מחירי הדירות כמו ישראלית אמיתית. דשה חוסכת לפתוח מספרה, ומריאנה התקדמה לתפקיד קבלה במלון בתל אביב. הן לא יודעות אם יחזרו לאוקראינה, ומתי. אבל הן יודעות שהן הרבה יותר חזקות ממה שחשבו.

אז בפעם הבאה שתשמעו מישהו מדבר על "הבנות מאוקראינה" כאילו מדובר בכותרת, תחשבו על איירה והקפה עם הקרח, על דשה בשוק ועל מריאנה בפארק. שלוש נשים שברחו מאש, נחתו בארץ זרה, וממשיכות לבנות חיים, צעד אחרי צעד ועוגייה אחרי עוגייה.