איך גיליתי שאני הכי פחות מגניבה בחבורה

בואו נודה באמת: כשיצאתי באותו ערב לא תכננתי שום הארה רוחנית. תכננתי בירה, אולי שווארמה, ולחזור הביתה לפני שהחתול יתחיל להיעלב. במקום זה מצאתי את עצמי יושבת עם חבורה של נשים מדהימות שהפכו לי את הראש, והחתול, דרך אגב, נעלב בכל מקרה. אז הנה הסיפור, עם כל הרגעים המביכים שלי בפנים.

הפגישה המקרית שהתחילה בעקב

בפלורנטין היה אירוע שכונתי עם דיג׳יי, שולחנות פיקניק והרבה אנשים שהחליטו שיום שישי הוא בדיוק הזמן להתלבש יפה. ואז ראיתי אותן. ארבע נשים שנראו כאילו יצאו מעמוד של מגזין, אחת מהן על עקבים כל כך גבוהים שהתחלתי לדאוג לשלום המדרכה. ניגשתי לשאול איך היא הולכת על זה בלי ליפול, והיא ענתה בחיוך שזה עניין של אימון ושל ביטחון עצמי. חשבתי שזו בדיחה. התברר שזו פילוסופיית חיים.

תוך רבע שעה ישבתי איתן, מישהי מזגה לי משהו בכוס פלסטיק, ומישהי אחרת כבר שלחה לי שם של מעצבת שיער. אני, שבאתי בג׳ינס וכפכפים, הבנתי מהר מאוד שאני הכי פחות מגניבה בשולחן.

רגע, אז מה זה בעצם אומר

מאיה, שהייתה ללא ספק הדוברת הרשמית של החבורה, הסבירה לי בלי שום התנשאות מה זה להיות קוקסינלית בארץ. זה, לדבריה, כמו לחיות בהופעה שאף פעם לא ביקשת לעלות אליה: כולם מסתכלים, כולם מנחשים, ולכולם יש דעה. היא צחקה כשאמרה את זה, אבל היה שם גם משהו כבד. המילה עצמה, כך הסבירה, מגיעה עם ערימה של קלישאות, ולכן היא ורבות מחברותיה החליטו פשוט לקחת אותה לעצמן ולענוד אותה כמו תכשיט.

שאלתי, בחוסר טקט מרהיב, מתי היא ידעה. היא לא נעלבה, רק הרימה גבה ואמרה שהיא ידעה הרבה לפני שהייתה לה מילה לזה. החברה שלה, טליה, הוסיפה שהחלק הקשה הוא לא לדעת, אלא לספר, ושכל פעם שהיא עוברת דירה או עבודה היא צריכה לעשות את זה מחדש, כמו עונה חדשה של סדרה שאף אחד לא ביקש. כולן צחקו, ואני צחקתי איתן, אבל בפנים הבנתי כמה כוח צריך בשביל הצחוק הזה.

ובאמת, לאורך כל השיחה הן לא הפסיקו להתבדח על עצמן, על הגברים שמתבלבלים, על הדודות שמנסות להיות מנומסות ונכשלות. זה היה ההומור של מי שעברו הרבה ובחרו לא להתמרמר.

החלק הפחות מצחיק

ובכל זאת, בין הבדיחות צצו סיפורים שגרמו לי להפסיק לצחוק. רופאה שלא ידעה איך לפנות אליהן, טופס ממשלתי שהוא בעצם מבחן סבלנות, מנהל שפתאום גילה שאין משרה פנויה. נוי, הצעירה מכולן, סיפרה על עבודה שבה כל יום היה מישהו שזרק הערה קטנה ומעצבנת. אף אחת מההערות לא הייתה דרמטית, אבל יחד הן היו כמו טפטוף שלא נגמר. ומה שהכי הפתיע אותי הוא שהן סיפרו את כל זה בלי טיפת רחמים עצמיים, רק עם עיניים מגולגלות והרבה אומץ.

מה יצא לי מזה חוץ מכאב רגליים

חזרתי הביתה מאוחר, עם טלפון מלא במספרים חדשים ועם תחושה מוזרה שמישהו ניקה לי את המשקפיים. כל מיני רעיונות שהיו לי בראש, כאלה שאפילו לא ידעתי שאני מחזיקה, פשוט נעלמו. במקומם נשארו פרצופים, שמות וצחוקים.

אז הנה המסקנה הלא מתוחכמת שלי: לפעמים מספיק לשבת ליד מישהו ולשאול אותו שאלה אמיתית. מאז אני הרבה פחות סבלנית לבדיחות עלובות על חשבונן, ואני גם מנסה ללמוד ללכת על עקבים. החלק הראשון הולך לי הרבה יותר טוב. אם אתם מחפשים סיפור אמיתי על תל אביב, הוא לא תמיד נמצא במסעדות, לפעמים הוא יושב על ספסל ומחכה שתגידו שלום.