איך הגעתי בטעות לאורגיה הכי מפורסמת בלונדון

אני רוצה להבהיר משהו כבר בהתחלה: נסעתי ללונדון בשביל תערוכת ריהוט משרדי. כיסאות ארגונומיים, שולחנות מתכווננים, כל הדברים המרגשים. איכשהו, ביום שישי בלילה, מצאתי את עצמי עומד מול דלת שחורה בסמטה בסוהו עם הזמנה מוזהבת ביד, שקיבלתי מספק נורווגי שאמר רק: "תסמוך עליי, רון." טעות ראשונה: סמכתי.

בפנים זה נראה כמו בר יוקרתי רגיל. אנשי עסקים עם עניבות משוחררות, נשים בשמלות שעולות כמו המשכורת שלי, ברמן עם שפם מעוצב שהיה צריך רישיון נשק. אבל משהו באוויר היה שונה. כולם חייכו חיוך כזה של "אני יודע משהו שאתה לא יודע". ואז הבנתי שחלק מהנשים המהממות שהסתובבו בין השולחנות הן נערות ליווי, והן בכלל לא עבדו בשבילי, הן ניהלו את הערב.

מי כל האנשים האלה?

היה שם מנהל קרן גידור שצחק חזק מדי. הייתה לורדית אמיתית, עם תואר אצולה ושרשרת יהלומים, ששתתה ג'ין כאילו מחר אין. היה זוג צרפתי שהתנשק כל שלוש דקות בלי קשר לשום דבר. והיה אני, הבחור מפתח תקווה, שמנסה להיראות כאילו הוא הולך למסיבות כאלה כל שבוע.

בחורה בלונדינית בשם פופי, עם מבטא כמו של בי בי סי, התיישבה לידי והתעניינה במה אני עושה. אמרתי "כיסאות". היא צחקה כל כך חזק שכמעט נפל לה העגיל. אחר כך היא הסבירה לי, בעדינות, שבעוד שעה הדלת האחורית תיפתח, ושיש רק כלל אחד: "מה שאתה לא רוצה, אתה לא עושה. מה שאתה רוצה, אתה שואל." בתור מי שמכר פעם מערכת ישיבה לבית אבות, הערכתי את הבהירות.

מה שקרה מאחורי הדלת

בחצות הדלת נפתחה, וזה כבר לא היה בר. נרות, ספות ענקיות, כריות בכל מקום, ומוזיקה איטית שגרמה לכולם לזוז כאילו הם בתוך דבש. האנשים, שעה קודם מנומסים כמו בארוחת עבודה, התחילו להשיל עכבות ובגדים בערך באותו קצב.

אני לא אפרט הכול, כי אמא שלי עלולה לקרוא את זה. אבל אגיד שפופי וחברה שלה, ג'ורג'יה, החליטו לאמץ אותי. היו נשיקות, היו ידיים בכל מקום, הייתה תחושה שכל הגוף שלי גילה פתאום שיש לו קצוות עצבים שלא ידעתי עליהם. ובכל פעם, לפני כל צעד, מישהי שאלה בשקט "זה בסדר?" ואני, כמו טמבל מאושר, רק הנהנתי. מסביב, כל החדר היה ריקוד אחד גדול של גופים, צחוק וגניחות, והזוג הצרפתי, אם תהיתם, כבר מזמן לא היה רק זוג.

הבוקר שאחרי

יצאתי לרחוב בשש בבוקר, עם חולצה מכופתרת לא נכון ושיער שנראה כמו אחרי סופה. לונדון הייתה אפורה ורגילה לגמרי. חשבתי שזהו, נגמר, סוד שנשאר בסוהו.

חשבתי. עד הצהריים כבר הסתובבו שמועות. עד הערב צהובון אחד פרסם כתבה על "הלילה הפרוע במועדון הסודי", עם תמונה מטושטשת של הלורדית. הטלפונים התחילו לצלצל, אנשים חשובים מאוד פתאום "לא היו שם בכלל", והמשטרה ביקשה לדבר עם בעלי המקום. אני? טסתי הביתה ביום ראשון עם קטלוג כיסאות ביד וחיוך שלא ירד לי שבוע.

אז אם אתם קוראים סיפורי סקס ותוהים אם דברים כאלה באמת קורים, התשובה היא כן. רק תיזהרו כשספק נורווגי אומר לכם "תסמוך עליי".