איך הגשמתי סוף סוף את הפנטזיה מהסרטים

תקשיבו, לכל אחד יש פנטזיה מהסרטים. אצלי היא הייתה תמיד אותה אחת: בלונדינית מהממת, עקבים, חצאית מיני, גרביונים, אודם אדום כמו רמזור, שמחכה לי בחדר ונותנת לי להוביל. הבעיה? בחיים האמיתיים בדרך כלל מחכה לי רק החתול, וגם הוא רק כי הוא רעב.

בכל פעם שניסיתי לספר לחברים על הפנטזיה, קיבלתי אותה תגובה: "אחי, תמשיך לחלום." אז המשכתי. חלמתי בפקקים באיילון, חלמתי בתור בסופר, חלמתי בישיבות צוות משעממות כשהבוס דיבר על יעדים רבעוניים. עד שיום אחד, בלי יותר מדי תכנון, החלטתי שנמאס לי רק לחלום. הרמתי טלפון, קבעתי, והתגלחתי פעמיים ליתר ביטחון.

עד הערב ההוא. נכנסתי לדירה הדיסקרטית שאני מכיר, והיא ישבה שם על כיסא באמצע החדר, רגליים פסוקות, כמו מתוך סצנה שמישהו כתב בדיוק בשבילי. מתחת לחצאית, איך לומר בעדינות, לא היה כלום. הלסת שלי, בערך, ירדה לרצפה. "אתה מתכוון לעמוד שם כל הערב?" היא שאלה, וקרצה. גמגמתי משהו לא ברור על החניה, והיא צחקה צחוק נמוך וחם שרק הוסיף שמן למדורה.

היא סימנה לי באצבע להתקרב, ושאלה אם אני בסדר עם הקצב. אני? הייתי בסדר עם כל קצב בעולם. היא הנחתה את הראש שלי למטה, ואני, שתמיד הייתי תלמיד חרוץ, התמסרתי למשימה בכל הלב והלשון. היא נאנחה, משכה לי בשיער, ודחפה אותי עוד קרוב. בשלב הזה כבר שכחתי איך קוראים לי.

הטעם שלה, הריח של הבושם שלה, הרעד הקטן בירכיים כשמצאתי את הנקודה הנכונה, כל זה היה הרבה יותר טוב מכל מה שדמיינתי בפקקים. והיא, בתור מורה מצוינת, ידעה בדיוק מתי לתת לי ציון לשבח: גניחה ארוכה, שכנראה שמעו גם השכנים מהקומה למטה. סליחה, שכנים.

הדבר שהכי אהבתי? היא כמעט לא דיברה. שום שיחת חולין על מזג האוויר. רק נשימות כבדות, וכל כמה דקות חיוך קטן שאמר "אתה בכיוון". ואז היא דחפה אותי לאחור, הכריזה "עכשיו תורי", וירדה על הברכיים. ניסיתי להיזכר בטבלת הכפל, במחירי הדלק, בתוצאות של מכבי. כלום לא עזר. הייתי במרחק שנייה מלאבד את זה לגמרי.

אז עשיתי את הדבר היחיד ההגיוני: הרמתי אותה. היא כרכה את הרגליים סביבי, ונצמדנו לקיר בעמידה, כמו בסרט פעולה רק עם פחות פיצוצים. בהתחלה לאט, ואז פחות לאט, והיא לחשה לי "אל תעצור" בטון שלא משאיר מקום לוויכוח.

התאפקתי פעם, ועוד פעם, ואז היא צעקה "אני גומרת", וזה פשוט לקח אותי איתה. גמרנו יחד, מתנשפים כמו אחרי ריצה בים, צוחקים כמו משוגעים. היא נשקה לי על האף, אמרה "לא רע בכלל, חמוד", ואני מודה שזו המחמאה הכי טובה שקיבלתי מאז הצבא.

מוסר השכל? אם יש לכם פנטזיה, אל תחכו לה עשר שנים. ואם אתם קוראים סיפורי סקס כדי להתחמם, תאמינו לי, המציאות הפעם עקפה את הדמיון בסיבוב.