איך הפכתי לבעל של סדרת דרמה זולה

אני לא הטיפוס. באמת. אני הבחור שמחזיר עגלה לסופר, ששולח לאשתו הודעת ״הגעתי״ אחרי כל נסיעה, ושנרדם באמצע סרטים עם יותר משלוש עלילות. ובכל זאת, הנה אני, כותב סיפור שנשמע כמו פרק בטלנובלה שמשודרת בשתיים בלילה. אז כן, בגדתי בדנה. זו הפעם הראשונה, ואני מקווה מאוד שגם האחרונה.

איך זה התחיל (התשובה: בקפה)

זה תמיד מתחיל בקפה, לא? שירן הגיעה לעבודה בספטמבר, והתברר שגם היא שונאת את מכונת הקפוצ׳ינו של הקומה השלישית. משם זה התגלגל. בדיחות על הישיבות, ממים בוואטסאפ, ארוחות צהריים שהתארכו. היא צחקה מכל השטויות שלי, וזה, תודו, דבר מסוכן מאוד לגבר בן ארבעים ושתיים שאשתו כבר שמעה את כל הבדיחות שלו לפחות פעמיים.

ידעתי שזה פלירטוט. אמרתי לעצמי שזה תמים, כמו שאומרים על עוגה שהיא ״רק פרוסה קטנה״. ואז הגיע ערב חנוכה של המשרד.

הערב שבו איבדתי את המצפן

שתינו קצת. רקדנו קצת יותר. ובסוף הערב, כשכולם התפזרו, מצאנו את עצמנו לבד במעלית. היא הסתכלה עליי ושאלה, חצי בצחוק: ״אז מה, אתה תמיד כזה מנומס?״ לא הייתי. נישקתי אותה, והיא נישקה אותי בחזרה, והמעלית הגיעה לחניון הרבה יותר מדי מהר.

נסענו אליה. אני לא אכנס לכל הפרטים, כי אמא שלי עלולה לקרוא את זה, אבל אגיד רק שהיה שם הרבה צחוק, הרבה עדינות ותשוקה שלא הרגשתי כבר שנים. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, ואני גיליתי שאני עדיין יודע לרצות. ובאיזשהו שלב, בין השמיכה לנשיקה בעורף, שכחתי לחלוטין שיש לי חיים אחרים.

בבוקר היא הכינה לי שקשוקה. זה מה שהכי בלבל אותי, אגב. לא הלילה, אלא השקשוקה. כי בלילה אפשר לספר לעצמך שזה היה רגע של שיגעון, אבל ארוחת בוקר משותפת זה כבר כמעט מערכת יחסים. ישבתי שם עם פיתה ביד וחשבתי שאני חייב ללכת, ובכל זאת נשארתי לעוד קפה. ועוד אחד. גבר מנומס, כבר אמרתי.

ואז החיים האחרים חזרו

הגעתי הביתה באחת בלילה. דנה ישנה, והשאירה לי את המנורה בפרוזדור דולקת, כמו תמיד. אני חושב שזה היה הרגע הכי גרוע. לא הצעקות שלא היו, לא הדרמה, אלא המנורה הקטנה הזאת שהיא השאירה כי היא סומכת עליי.

בשבועות שאחר כך הפכתי למומחה עולמי בהתחמקות. ״עייף״, ״עמוס בעבודה״, ״כואב לי הראש״. הייתי פוגש את שירן עוד כמה פעמים, ובכל פעם חוזר הביתה עם תחושה שמישהו שפך לי בטון בבטן. דנה התחילה לשאול שאלות קטנות. אני התחלתי לענות תשובות ארוכות מדי. כל בעל בוגד בסדרות נתפס בגלל זה, ואני הייתי בדיוק אותו בעל.

איך אומרים דבר כזה?

אין דרך טובה. חיפשתי בגוגל, באמת. ״איך להודות בבגידה״ מניב בעיקר פורומים של אנשים בוכים. בסוף פשוט התיישבתי מולה בשישי בבוקר, עם הקפה שלה ביד, ואמרתי. היא לא זרקה עליי את הספל, למזלי, כי זה היה הספל האהוב עליה. היא רק שתקה, ואז שאלה שאלה אחת: ״למה?״ ולא הייתה לי תשובה שלא נשמעה מטופשת.

אחר כך היא נעלמה לשלושה ימים אצל אחותה בחולון. אני נשארתי לבד עם החתול, שגם הוא, אני די בטוח, הסתכל עליי בבוז. זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי, ולא היה בו שום דבר מצחיק.

ומה עכשיו?

סיימתי עם שירן ועברתי צוות. אנחנו בטיפול זוגי, אצל מטפל עם זקן שמתעקש שנדבר על ״רגשות״, ודנה מסתכלת עליי שם בעיניים שעדיין לא החליטו. אני לומד שאמון זה לא מתג שמדליקים מחדש. זה יותר כמו לגדל עציץ: משקים כל יום, ולא מצפים שיפרח מחר.

אז אם אתם קוראים את זה, ויש לכם קולגה שצוחקת מכל הבדיחות שלכם, תעשו לעצמכם טובה. תזכרו מי השאיר לכם את המנורה דולקת. ולמי שאוהבים סיפורי סקס בגידות עם סוף מתוק, אני מצטער. אצלי הסוף עדיין נכתב.