גפנית, עוגת שוקולד ודירה דיסקרטית אחת מעליי

היי, נעים מאוד. אני גפנית. כן, כמו הגפן, רק עם קצת יותר דרמה. אמא שלי אומרת שזה שם פיוטי, אבא שלי אומר שזה היה רעיון שלה, ואני? בגן קראו לי "ענבים". לקח לי שלושים שנה ובערך שלוש קבוצות טיפול כדי להתחיל לאהוב את השם הזה. היום אני כבר מתגאה בו, ולגמרי בלי סרקזם.

קצת עליי: בת שלושים ושלוש, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בדיוק בקו הסיום. אם אתם חושבים שזה נשמע מרשים, אתם צודקים. אבל דעו שזה גם נשמע יקר. מאוד יקר. ההורים שלי, אנשים מקסימים עם חשבון בנק פחות מקסים, לא יכלו לעזור. אז הבנתי שאם אני רוצה סטטוסקופ, אני צריכה תוכנית.

התוכנית הגיעה מכיוון לא צפוי, ליתר דיוק מהתקרה. שכרתי דירה בתל אביב, ומהר מאוד שמתי לב שלקומה שמעליי עולים יותר גברים מאשר לתור בסניף הבנק. מבושמים, מגולחים, מסתכלים ימינה ושמאלה כמו בסרט ריגול גרוע. אז עשיתי מה שכל שכנה סקרנית הייתה עושה: אפיתי עוגת שוקולד ועליתי לחפור.

פתחו לי שלוש נשים. שלוש. ושלושתן נראו כאילו יצאו עכשיו מצילומים לשבוע האופנה. מסתבר שהגעתי ישר לתוך דירה דיסקרטית, ואני, שהניסיון שלי עם העולם הזה הסתכם בסדרות בנטפליקס, עמדתי שם עם עוגה ופה פתוח. הן צחקו, הכניסו אותי, ותוך עשר דקות כבר ישבנו עם יין והעוגה נעלמה.

כל אחת סיפרה לי מאיפה היא באה, ואני, ברצינות, כמעט בכיתי לתוך הכוס. התברר שלכולנו יש משהו משותף: חשבונות, שכר דירה, וחלומות שעולים כסף. בסוף הערב, אחרי הכוס השלישית, שאלתי: "נו, ואיך מצטרפים למועדון?" הן הסתכלו אחת על השנייה וחייכו.

קיבלתי רשימת טלפונים והתחלתי לחייג. בדירה אחת עבדו עשרים בנות, שזה בעיניי כבר לא דירה אלא קניון. אבל מעבר לפינה, ממש שתי דקות הליכה, הייתה דירת ארבעה חדרים עם שלוש בנות שחיפשו שותפה. הגעתי באותו יום. מבחוץ זה נראה כמו בית של משפחה ממוצעת, כולל עציץ קצת מת בכניסה. מושלם.

מהר מאוד התברר שאני דווקא טובה בזה. יש לי ידיים של רופאה, סבלנות של סטודנטית, וחיוך שגורם לגברים לשכוח למה היו לחוצים. הלקוח הראשון שאל אם מותר לו לגעת, ואני עניתי "רק אם תגיד בבקשה". הוא אמר. פעמיים. ואז הוא כבר לא היה צריך לבקש, כי המשכתי לבד, לאט, עם השמן החם על הכתפיים שלו, עד שהוא שכח איך קוראים לו. ואני? גיליתי שאני נהנית מזה הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות, אפילו בפני עצמי.

והגילוי הכי מצחיק, או עצוב, תלוי את מי שואלים? רוב הלקוחות נשואים. כמעט כולם. בהתחלה עיקמתי את האף. אחר כך החלטתי שזה לא העסק שלי. אני כאן כדי לשלם על התואר. עבודה זאת עבודה, ובעוד כמה חודשים תקראו לי דוקטור. ד"ר גפנית. תודו שזה נשמע מצוין.