ג׳יימס בונד מרמת השרון

אם הייתם פוגשים את שגיא בסופר, לא הייתם מסתכלים עליו פעמיים. בחור ממוצע, ג׳ינס, חולצה אפורה, עגלה עם במבה ומלפפונים. וזה בדיוק העניין. שגיא היה סוכן מוסד, ואחד הטובים. מהסוג שמסוגל להעלם בתוך קהל של שלושה אנשים, לדבר ארבע שפות במבטא מושלם ולזכור לוחית רישוי מלפני חמש שנים. רק את יום ההולדת של אמא שלו הוא שכח. כל שנה.

ביום שגיא הציל את העולם. טוב, אולי לא את כל העולם, אבל בהחלט חלקים נכבדים ממנו. אסף מידע, עקב, סיכל, חזר הביתה. ובלילה? בלילה שגיא גילה שגם גיבורי על צריכים מישהו שיגע בהם. לא מישהו ששואל שאלות, לא מישהו שצריך להסביר לו איפה היית בחמישי, אלא מישהי שפשוט מבינה.

הפתרון של שגיא

אז הוא מצא פתרון יצירתי. נערות ליווי. מקצועיות, דיסקרטיות, ובעיקר כאלה שהשאלה הכי חטטנית שלהן הייתה ״אתה רוצה מים או יין?״. בשבילו זה היה גן עדן. אחרי יום של לרדוף אחרי אנשים עם משקפי שמש בתוך מבנים, הוא נכנס לחדר שבו מישהי מחייכת אליו, מורידה לו את החולצה ואומרת ״וואו, יש לך כתפיים של מישהו שסוחב את כל העולם״. והוא היה עונה, ״את לא יודעת כמה את צודקת״.

המועדפת עליו הייתה סיוון. היא הייתה מצחיקה, חכמה ובעלת חוש הומור שחור כמו הקפה שהוא שותה. היא קראה לו ״הבנקאי״, כי זה מה שהוא אמר לה שהוא עושה, והיא ידעה בדיוק כמה זה לא נכון. הלילות איתה היו מתחילים בצחוק ונגמרים בשקט מתוק, אחרי שעות של נשיקות, ליטופים ומשחקים שבהם, לשם שינוי, מישהו אחר החליט לאן הולכים. היא תמיד שאלה מה מתאים לו, והוא תמיד גילה שהתשובה היא ״הכול, כל עוד זה איתך״.

בעיה קטנה. בעצם, גדולה

הבעיה היא שבעולם של שגיא, כל דבר הוא חולשה פוטנציאלית. מספר טלפון, מלון, מצלמת אבטחה בלובי. הוא ידע את זה. הוא אפילו לימד את זה בקורסים. ובכל זאת, הוא חזר שוב ושוב. כי לפעמים, גם האיש הכי חכם בחדר הוא עדיין רק בן אדם עם לב.

וכן, הוא ניסה להפסיק. שלוש פעמים. פעם אחת אפילו מחק את המספר, ואז נזכר שהוא סוכן מוסד עם זיכרון של פיל. ובינתיים, בבית, הדברים התחילו להתפרק. אשתו, רוני, הפסיקה להאמין לסיפורים על ״כנס בחו״ל״. הילדים התרגלו לאבא שנמצא שם רק בגוף. ובמשרד, הלחץ גדל. המשימות נעשו מסוכנות יותר, וההחלטות שקיבל התחילו לבקר אותו בחלומות. הבום של האדרנלין? התחלף בכאב ראש קבוע.

הסוף (ספוילר: זה לא סרט הוליוודי)

יום אחד הזמינו אותו לשיחה. בלי עוגיות. על השולחן הייתה מעטפה, ובתוכה תמונות. שום דבר מסוכן למדינה, אבל מספיק כדי להבין שהוא כבר לא בלתי נראה. תוך חודש הוא היה בחוץ. תוך חצי שנה גם רוני. סיוון שלחה לו הודעה אחת: ״שמור על עצמך, בנקאי.״

היום שגיא מוכר ביטוחים. באמת. הוא טוב בזה, כי הוא יודע לזהות שקרנים ממרחק. לפעמים, בלילות, הוא שואל את עצמו אם זה היה שווה. התשובה משתנה לפי היום. בימים טובים הוא חושב שכל אחד צריך מקום אחד שבו הוא יכול להוריד את השריון. בימים פחות טובים הוא חושב שהשריון היה כנראה כל מה שהחזיק אותו. ובכל מקרה, את יום ההולדת של אמא שלו הוא עדיין שוכח.