דוקטור, יש לי כאב פה, ופה, ופה

כולנו מסתובבים עם פנטזיות. רוב האנשים מחביאים אותן עמוק, מתחת לערימת הכביסה של הנפש. דניאלה, עולה חדשה מבולגריה, לא. היא נחתה בנתב״ג עם מזוודה, חיוך ותוכנית עסקית ברורה. בבולגריה היא הייתה אחת המלוות הכי מבוקשות, מהסוג שיודעת להדליק גבר, וגם להדליק אותו בצורה קצת סוטה, אם מתבקש. והדבר שהיא הכי אוהבת? משחקי תפקידים. כמו בתיאטרון, רק בלי הקהל ועם הרבה פחות בגדים.

אז יום רגיל, ערב רגיל, ובדירה הדיסקרטית הקבועה שלה מחכה לקוח קבוע: איש עסקים עשיר, מהסוג שיש לו שלוש מכוניות ואף אחת מהן לא בצבע רגיל. הקטע שלו? רופא. הוא הרופא, היא החולה. תמיד. אל תצחקו, היא אומרת, זה עובד עליה כל פעם. הם סגרו את החוקים מזמן, כולל מילת עצירה, "בננה", כי מה עוד.

היא נשכבת על המיטה, והוא נכנס בחלוק לבן, עם סטטוסקופ, תיק של רופא וכפפות. כפפות! היא תמיד מנסה לא לצחוק כשהוא עונד אותן בטקסיות, כמו מנתח בסדרה רפואית. הוא פותח לה את החולצה כפתור אחרי כפתור ו"בודק" כל סנטימטר בריכוז של מי שמתכונן למבחן. הוא יודע בדיוק איפה ללחוץ, ובואו נגיד שגם היא יודעת איפה לבדוק אותו בחזרה.

"החלפת דירה?" הוא שואל, מסתכל סביב. "זו אותה דירה, מותק, פשוט נעלמת לי לחודשיים," היא עונה, ואז מוסיפה בקול של חולה דרמטית: "דוקטור, יש לי כאב פה… ופה… ופה." היא מצחקקת. החלוק הלבן הזה עושה לה משהו, מסתבר שמדים באמת עובדים, ולא רק בסרטים שאתם רואים בשתיים בלילה. הוא מוריד לה את התחתונים בחגיגיות ובודק אותה בעדינות של מומחה. היא מתנגדת, כמובן, כי ככה כתוב בתסריט, אבל תאמינו לי, היא נהנית מכל שנייה.

ואז הרופא שוכח את התפקיד. היא מתכופפת לפניו, והוא כבר לא זוכר את שמו. "אני רוצה לתפוס אותך על הקיר," הוא נוהם, והיא מחייכת ואומרת, "קדימה דוקטור, תטפל בי." הוא משכיב אותה, מתמסר אליה עם הלשון והאצבעות עד שהיא שוכחת עברית, ואז מרים אותה כמו שקית קניות קלה ולוקח אותה צמוד לקיר. הקיר, אגב, שרד. בקושי.

איכשהו הם בחדר השינה. היא על ארבע, הוא מאחור, והקצב משהו שהשכנים בטח זוכרים עד היום. "את הורגת אותי," הוא גונח, והיא חושבת לעצמה: דוקטור, זה לא נשמע מקצועי. הוא גומר, קורס עליה, ומנשק את טיפות הזיעה שלה ואת תנוך האוזן, כאילו זה חלק מהבדיקה.

אחר כך הוא שוכב על הגב, מדליק מקטרת, כן, מקטרת, הבחור הוא דמות מספר, ומסתכל עליה הולכת להתקלח. כשהיא חוזרת ומתחילה להתלבש, הוא קופץ. "לאן? יש עוד בדיקות!" דניאלה מחייכת, עושה עם האצבעות את התנועה הבינלאומית של "זה עולה כסף, חביבי", והוא צוחק ומהנהן. והנה מתחיל סבב בדיקות נוסף, הפעם עד הבוקר.