הבוסית בגרבי רשת

בואו נתחיל בווידוי קטן: אני הבחור הזה. זה עם התיק גב בגיל עשרים ושבע, זה שמתקן לכל המשרד את המדפסת וחוזר הביתה לבד, לחתול ולסדרה. אף אחד לא שואל אותי על החיים האינטימיים שלי, כי כולם בטוחים שהתשובה היא ״אין״. ובכן, גבירותיי ורבותיי, עד לפני חודש הם צדקו. מאז? בואו נגיד שהיומן הזה קיבל פרק חדש, ואני כותב אותו בשם בדוי, כי אמא שלי יודעת לחפש בגוגל.

אני לא קדוש. יש לי דמיון פעיל מאוד, והיסטוריית גלישה שעדיף שתישאר בינינו. הבעיה היחידה הייתה שהכול נשאר בתיאוריה. מומחה עולמי בלי שעה אחת של ניסיון מעשי. ואז דני, החבר מהצבא, שמע אותי מתבכיין בפעם המיליון ואמר: ״תקשיב, אני מכיר מישהי. מקצוענית, נחמדה, בלי דרמות. רוצה?״ רציתי. כמובן שרציתי. ביקשתי רק שיסדר את זה בדירה דיסקרטית ברמת גן, מאלה שהוא מכיר, ושלא יגלה לה שאני מתחיל מאפס. יש גבול להשפלה.

היא שלחה תמונה, ואני כמעט הפלתי את הטלפון לתוך הקפה. אחר כך הגיעה שיחה, ושמעתי קול שנשמע כמו שוקולד מריר. היא אמרה ״תקרא לי ג׳ולי״, ואני, שלא מסוגל להזמין פיצה בטלפון בלי לגמגם, הצלחתי לומר ״בסדר״ בלי לשבור את המילה לשתיים. הישג.

שלושת הימים הבאים היו הכי ארוכים בחיים שלי. קניתי חולצה חדשה, החזרתי אותה, קניתי שוב. התאמנתי מול המראה על משפטי פתיחה כמו ״היי, מה נשמע?״, שזה, יש להודות, לא בדיוק שייקספיר. דני שלח לי כל בוקר הודעה עם אימוג׳י של שריר, שזה בערך כל התמיכה הרגשית שגברים יודעים לתת. ובלילות? בלילות הדמיון שלי הפיק סרט באורך מלא, עם המשך ועם קטעים שנמחקו.

הדירה הייתה כמו מגזין עיצוב: ג׳קוזי, מיטה בגודל של מגרש חניה, תאורה שמישהו בטח למד עליה תואר. הגעתי חצי שעה מוקדם, כמו שמתכנתים עושים, והסתובבתי בין החדרים בניסיון להיראות רגוע מול אף אחד. ואז, דפיקה. פתחתי את הדלת והבנתי שאני צריך להרים את הראש. ג׳ולי הייתה גבוהה, ממש גבוהה, ועוד על עקבי לקה מבריקים, עם גרבי רשת, חצאית שחורה צמודה ושפתון שחור. שחור! לשנייה חשבתי שהיא באה ממסיבת תחפושות. לשנייה. אחרי זה כבר לא חשבתי כלום.

״לשתות?״ שאלתי, כי זה מה שראיתי בסרטים. ג׳ולי הניחה את התיק, הסתכלה עליי מלמעלה, תרתי משמע, ואמרה: ״יש לי רעיון יותר טוב. מה דעתך שהערב אני הבוסית ואתה העוזר האישי שלי?״ המוח שלי עשה ריסטארט. ואז, להפתעתי הגמורה, גיליתי שהרעיון מוצא חן בעיניי. מאוד. ״כן, בוסית,״ אמרתי, והיא צחקה צחוק כזה שגרם לי לרצות לשמוע אותו שוב.

היא דחפה אותי בעדינות אל המיטה והתחילה להפשיט אותי בקצב איטי ומרגיז, כאילו היא קוראת חוזה ובודקת כל סעיף. כשהשפתיים שלה התחילו לטייל עליי, הפסקתי לתפקד כבן אדם. ״וואו,״ היא אמרה, ״מישהו פה מגיע מוכן.״ אני מודה, האגו שלי קיבל באותו רגע קידום.

ואני? אני ניסיתי להיזכר בכל העצות שקראתי אי פעם בפורומים, ושכחתי את כולן תוך שנייה. מתברר שבחיים האמיתיים אין כפתור השהיה ואין כתוביות. יש רק אישה מהממת, נשימה שנתקעת בגרון, ותחושה שהלב שלי מנסה לברוח דרך הצלעות ולהצטרף לחגיגה.

הייתי קרוב, מסוכן קרוב, ואמרתי לעצמי: רועי, אל תעשה לנו בושות. ג׳ולי, שכנראה קוראת מחשבות, עצרה, שלפה מהתיק עניבת משי וקשרה לי את הידיים. ״בסדר מבחינתך?״ שאלה. ״יותר מבסדר,״ עניתי. ואז היא עלתה עליי, ואני גיליתי שכל מה שראיתי על מסך היה גרסת דמו עלובה. זה היה חם, רך, מטורף, והיא ביקשה ״עוד, תן לי עוד״, ואני, עובד מצטיין, עשיתי בדיוק מה שהבוסית אמרה, עד שהכול בתוכי התפוצץ בזיקוקים ארוכים יותר ממופע של יום העצמאות.

אחר כך היא התלבשה, טפחה לי על הלחי ואמרה ״היית עוזר מצוין״, ויצאה.

שכבתי שם עוד שעה ארוכה ובהיתי בתקרה. ההודעה הראשונה ששלחתי לדני הייתה שלוש מילים: ״אני חייב לך.״ הוא ענה באימוג׳י של שריר. כמובן.

אחר כך נשארתי שרוע על המיטה הענקית עם כוס יין, שקט מושלם ואפס מילים. אז כן, אם אתם קוראים סיפורי סקס ישראלי ובטוחים שזה לא בשבילכם: גם אני הייתי בטוח. ותראו אותי עכשיו.