הבוסית של עצמי

בואו נעשה סדר כבר בהתחלה: אני לא ״עוד אחת״. אני לא שם מקרי מתחת לתמונה שעברה שלוש אפליקציות עריכה, ואני גם לא מגיעה אליכם עם מבט של כלבלב רטוב והנחה של סוף עונה. את הכינוי שלי המצאתי לבד, עוד לפני שידעתי איך מעלים מודעה: הבוסית של עצמי. כן, זה נשמע כמו שם של פודקאסט לנשים בקריירה. זה בכוונה.

אני מנהלת את הלו״ז שלי, את הגוף שלי ואת החשבון בבנק, שלושה דברים שבעבודה הקודמת ניהל מישהו אחר, ובעיקר רע. אני בוחרת מי נכנס, מתי הוא נכנס, ומתי הגיע הזמן שלו ללכת הביתה לשניצל של אמא. כל פגישה אצלי היא ראיון עבודה הדדי, רק עם תאורה הרבה יותר מחמיאה.

התחלתי בגיל עשרים וארבע. לא כי הייתי חייבת, אלא כי נמאס לי להיות נגררת. עבדתי במוקד שירות, אמרתי ״תודה שהמתנת״ בערך מיליון פעם, והחזקתי תואר במדעי הרוח שהשימוש היחיד שמצאתי לו היה לנצח בטריוויה בפאב. יום אחד הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: את נוהגת, או יושבת מאחור ומבקשת לעצור בתחנת דלק? למחרת לקחתי את ההגה.

אני מקבלת מעט לקוחות, ואני בררנית כמו סבתא בשוק הכרמל. מי שמגיע אליי מבין שאת השעה הזאת לא קונים, מכבדים. קודם מדברים. יש גבולות, יש כוס משהו טעים, ויש טקס קטן שבו אני שואלת: ״אז מה אתה באמת מחפש פה?״ רובם מסתכלים עליי כאילו שאלתי אותם על משוואות דיפרנציאליות. אבל הם לא הולכים. הם נשארים, ופתאום מגלים.

יש לי דירה שכורה ברמת גן, ואני מבטיחה לכם שאין בה שום דבר מקרי. הנר בריח וניל, הסדין המגוהץ (כן, אני מגהצת סדינים, תתמודדו), האור שמחמיא לכל זווית. זו הממלכה הקטנה שלי, עם תקנון ממלכתי. פה אני לא מוצר על מדף בסופר, אני חוויה, כולל שירות לקוחות שבאמת מקשיב.

שואלים אותי אם זה בודד. האמת? לפעמים. אבל לא יותר בודד מלהיות מזכירה של מנהל שקורא לך ״מירב״ אחרי שנה וחצי. פה לפחות אני כותבת את הכללים. היו כאלה שחשבו שהם ינהלו את הערב, חמוד, באמת. והיו כאלה שנשברו לי על הכרית: סיפרו על אמא בבית חולים, על אישה שבגדה, על דירה ריקה מדי. לא תמיד נגעתי. לפעמים רק הקשבתי, הגשתי טישו ונשארתי עד שהנשימה שלהם חזרה למקום.

אז לא, זה לא רק ליווי. זו נוכחות, אינטימיות שעוד לא המציאו לה מילה באקדמיה ללשון. פעם אחד אמר לי: ״אף אחת לא הסתכלה עליי ככה, כאילו אני שווה יותר ממה שאני מרגיש.״ אמרתי לו: ״זה כי כולם רגילים להסתכל עליך מלמעלה. אני מסתכלת בגובה העיניים. גם כי אני נמוכה.״ הוא צחק כל כך שכמעט שכח למה בא.

אני לא מבטיחה אהבה ולא מוכרת פנטזיות בתשלומים. אני נותנת רגע אחד שבו מותר להיות אמיתיים. ובסוף כל יום אני חוזרת הביתה, מורידה איפור, מכינה תה, וכותבת במחברת עם הפרפרים שורה אחת: ״אני לא רכוש של אף אחד. אני הבוסית של עצמי.״ וזהו. זה מספיק.

הטלפון שלא ציפיתי לו

יום חמישי, ערב קבועים. שניים כבר עברו, מנומסים ומדויקים, מהסוג שנכנס בזמן ויוצא בשקט כמו חתול. בתשע ועשרה הטלפון מצלצל, מספר לא שמור. ״היי… אני לא בטוח שזה מתאים, אבל… את הבוסית של עצמי, נכון?״ הקול הזה. הכרתי אותו לפני שהבנתי מאיפה. ואז: ״מאיה? זו את?״

שלוש שנים אף אחד לא קרא לי בשם הזה, אפילו לא רופאת השיניים. ״מי זה?״ ניסיתי להישמע קולית, ויצא לי קול של מישהי שדרכה על לגו. ״גלעד. מקולנוע. ישבנו יחד בתסריטאות, את זוכרת? אני זה שתמיד היה לו מטען.״ זכרתי. הבחור הנחמד, זה שעזר לכולם, ראה הכול, ואף פעם לא נשאר לקפה אחרי השיעור.

״ראיתי את המודעה במקרה, נשבע לך,״ הוא אמר מהר מדי, כמו מי שנתפס עם היד בצנצנת העוגיות. ״לא חיפשתי ליווי. אבל העיניים… זו את. הייתי חייב לדעת.״ ואחרי שנייה: ״אני לא שופט, באמת. פשוט חשבתי שתכתבי סרטים.״

״ולמה אתה בטוח שזה לא סרט?״ שאלתי. שקט בקו. ״בחרתי בזה, גלעד. כמו שבחרתי להפסיק להגיש פרויקטים לקרנות שלא פותחות אימיילים. זו לא נפילה, זו שליטה. זו אני כשאני לא מבקשת אישור מאף אחד.״ הוא חשב רגע ואז אמר: ״זה מוזר לי. אבל זה גם הכי את בעולם.״ חייכתי. מישהו מהעבר ראה אותי עכשיו, ולא נבהל, לא הטיף ולא ניתק.

הצעתי להיפגש. לא כלקוח, חס וחלילה, לקפה. שני אנשים מעולמות אחרים שמצאו זה את זו על מפה שאף אחד מהם לא תכנן לקרוא. הוא הסכים, ואפילו הבטיח שהפעם הוא משלם. נראה.