הבחור מהפריפריה גילה את תל אביב (והיא גילתה אותו)

אני בן של מושב קטן בדרום. אצלנו, "חיי לילה" זה כשהשכן מפעיל את הממטרות בעשר. אז כשהבוס שלח אותי לתל אביב לפגישת עבודה חשובה, הרגשתי כמו תייר שירד מהמטוס בפעם הראשונה. אנשים על קורקינטים, ברים בכל פינה, ומישהו עם תוכי על הכתף. אמרתי לעצמי: תחזיק חזק, זה הולך להיות מעניין.

בערב ישבתי בבר של המלון, מנסה להיראות כאילו אני תמיד שותה קוקטיילים עם שמות של ציפורים. ואז היא נכנסה. גבוהה, מחויכת, עם הליכה שגרמה לברמן לשכוח מה הוא מערבב. קראו לה גלית. ניגשתי, אמרתי משהו מגושם על מזג האוויר, והיא צחקה. בשבילי זה נחשב הצלחה.

הצעתי לה משקה, בטוח שאני הדון ז'ואן של הדרום. אחרי כוס שנייה היא סיפרה לי, בחיוך ובלי שום דרמה, שהיא עובדת בתחום הליווי במרכז. רגע, מה? לא ידעתי אם לצחוק או להסמיק, אז עשיתי את שניהם. היא הסבירה שהיא בוחרת עם מי לבלות, ושאיתי בא לה. ידעתי שאני בעיר רק ליומיים, וזה רק שכנע אותה יותר.

אני חייב לומר שמבחינת שירות לקוחות, אין לה תחרות. היא לא הסתכלה בטלפון, לא מיהרה, ונתנה לי תחושה שאני הדבר הכי מעניין בעיר. כשעלינו לחדר, היא לא התחילה בנאומים. פשוט הורידה לי את החולצה ונישקה אותי בצורה שגרמה לי לשכוח את שם המושב שלי. זרמתי. מה, אני אתווכח?

הידיים שלה היו משהו אחר. רכות, בטוחות, יודעות בדיוק מה הן עושות. היא נישקה לי את הצוואר, ואני עשיתי מאמץ עליון לא להוציא קולות של תרנגול מבוהל. בראש כבר רצו לי סצנות שלמות, עם פסקול.

בשלב מסוים היא עצרה, הסתכלה עליי ושאלה: "אתה בסדר? אתה נראה כמו מישהו שראה חייזר." אמרתי לה שבמושב שלנו הדבר הכי מרגש שקרה השנה זה שהמכולת התחילה למכור סושי. היא צחקה כל כך שהיא נפלה על הכרית. וזה, אני חושב, היה הרגע שבו הפסקתי להיות לחוץ. היא לא הייתה פתאום מישהי מעולם אחר, היא הייתה פשוט גלית, אישה מצחיקה ושובבה שבחרה לבלות איתי את הלילה, ואני התכוונתי ליהנות מכל דקה.

ואז, טראח, חזרתי למציאות ומצאתי את עצמי על המיטה. היא שוב בפיקוד, ואני מאושר להיות טוראי. היא פינקה אותי בצורה שגרמה לי להבין למה אנשים עוברים לגור בתל אביב. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לחכות.

היא עלתה עליי, וסוף סוף היינו ביחד באמת. זה היה עמוק, מהיר ומטורף, והיא נאנחה בצורה שאמרה לי שאני עושה משהו נכון. עוד כמה רגעים והגענו שנינו לשיא, ואני נשארתי שוכב, צוחק ורועד כמו מי שירד מרכבת הרים. כשחזרתי למושב, השכן שאל איך הייתה תל אביב. אמרתי: "עמוסה." זה היה הכי קרוב לאמת שיכולתי בלי לקבל ממנו שאלות המשך. ואני כבר מחפש את הפגישה הבאה בעיר.