הברזילאיות נחתו: אף אחד בתל אביב לא היה מוכן

פקיד ההגירה בנתב״ג הסתכל על שלוש הדרכונים, הסתכל על שלוש הבחורות, ושאל בטון יבש: "מטרת הביקור?" לריסה הורידה את משקפי השמש, חייכה חיוך של מיליון דולר ואמרה: "תיירות. ועבודה. ובעיקר כיף." הוא החתים בלי לשאול עוד שאלות, ואולי בגלל זה היה האדם היחיד במדינה שלא הופתע ממה שקרה אחר כך.

לריסה, טאיס ומרינה, שלוש נשים ברזילאיות בשנות העשרים לחייהן, הגיעו דרך סוכנות ליווי יוקרתית עם שש מזוודות. שתיים מהן, כך הסתבר, הכילו רק ביקיני, שמלות מיני ושמן קוקוס. הן התמקמו בדירות דיסקרטיות בתל אביב ובגוש דן, ותוך שבוע כבר היה להן יותר עוקבים מלא מעט פוליטיקאים.

לריסה, הגבוהה והכי שובבה, קיבלה את ההזמנה הראשונה מאיש עסקים בן חמישים שהזמין סוויטה במלון על הים. היא הגיעה בשמלה לבנה שבקושי עשתה את העבודה, נעלה את הדלת ואמרה: "אז, אתה מוכן לברזיל?" הוא לא היה מוכן. אף אחד לא מוכן לברזיל. היא ירדה על הברכיים, פינקה אותו בשפתיים מקצועיות ומבט שלא זז מהעיניים שלו, ואז קמה, הורידה את השמלה בתנועה אחת והודיעה: "עכשיו אני מובילה."

היא באמת הובילה. במיטה היא רכבה עליו בקצב של קרנבל בריו, ירכיים שלא נחות לרגע, וצעקות בפורטוגזית שהוא לא הבין אבל הסכים עם כל מילה. כשהוא הפך אותה, היא צחקה ואמרה "סוף סוף יוזמה!", ושניהם המשיכו עד שהיא גמרה פעם, ועוד פעם, והוא נשבר אחרון, מותש ומאושר. אחר כך הוא שאל אם יש לה כרטיס ביקור. היא אמרה שיש לה משהו יותר טוב: אינסטגרם.

טאיס, האמצעית, הייתה זו עם התחת המפורסם, וכן, זה היה מפורסם עד כדי כך שלקוחות שאלו עליו בטלפון. היא עבדה מדירה מעוצבת ברמת גן ואהבה הרפתקאות. ערב אחד הגיע לקוח עם חבר, ושניהם שאלו בנימוס אם זה בסדר. "בברזיל אנחנו קוראים לזה מסיבה," ענתה טאיס, והמסיבה נמשכה עד שלושתם שכבו על השטיח מתנשפים, וטאיס ביקשה שמישהו יביא לה מים, כי "שני ישראלים זה כמו מרתון".

מרינה הייתה הפרועה מכולן. בפנטהאוז בתל אביב היא קיבלה זוג שחגג יום נישואים ורצה "לגוון". מרינה גיוונה. היא התחילה עם האישה בנשיקה ארוכה שגרמה לבעל לשכוח איך נושמים, ואז הזמינה אותו להצטרף. שלושתם התגלגלו יחד בהסכמה מלאה ובהתלהבות רבה, עד שמרינה צעקה "Mais forte!", הבעל שאל "מה היא אמרה?", והאישה ענתה "פשוט תעשה את זה".

בין הפגישות, השלוש ישבו בדירה עם קפה ברזילאי חזק כמו בטון, מוזיקה מריו ורגליים על השולחן. הן התלוננו על החום ("זה לא חום, זה תנור!"), על הישראלים שלא יודעים לרקוד, ועל מחירי הקוטג׳. לפעמים, אחרי יום ארוך, החיבה ביניהן הפכה לנשיקה, לליטוף, לרגע שקט רק שלהן. הכסף זרם, חלק נשלח הביתה, והשאר הלך לחוף, למסיבות ולשופינג בדיזנגוף.

הלקוחות היו משוגעים עליהן. "הכי טובות שהיו פה," אמרו, ונערות ליווי במרכז מעולם לא היו כל כך מבוקשות. שלוש ברזילאיות, קיץ אחד ארוך, והרבה מאוד גברים ישראלים שגילו שהם בעצם אוהבים סמבה.

הן ידעו שזה זמני. אבל עד הטיסה חזרה? תל אביב צריכה לשתות הרבה מים.