הג'קוזי של רינת

תקשיבו, אני יודע שאנשים מתגעגעים לדברים כמו הטעם של הבמבה הראשונה או לקיץ שאחרי הצבא. אני מתגעגע לערב אחד מלפני עשור, בדירה דיסקרטית בצפון. ואני מתנצל מראש, אבל הגעגוע הזה עדיין חזק כמו ביום הראשון.

היא חיכתה לי בכניסה, בחורה עם חיוך שהיה צריך לבוא עם אזהרה, וסימנה לי לבוא. לא דיברנו הרבה, כי בשביל מה? היא פתחה את הדלת והראתה לי חדר שנראה כאילו מישהו קנה את כל המנורות האדומות בארץ. מיטה ענקית, אור עמום, ריח של משהו מתוק.

רינת, ככה קראו לה, כנראה ידעה שאני מגיע, כי הכול היה מוכן כמו לביקור של ראש ממשלה. אני הייתי נרגש ומבולבל, וממש לא ידעתי מאיפה מתחילים. אז החלטתי ללכת עם הזרם, כמו שאומרים בגואה.

היא הפשיטה אותי לאט ובעדינות, ואני פשוט עמדתי שם כמו בובה בחלון ראווה. בדרך כלל אני אוהב לשלוט במצב, אבל באותו ערב גיליתי שיש משהו נפלא בלתת למישהי אחרת לנהל את ההצגה. היא נשקה לי בכל מיני מקומות שאפילו לא ידעתי שהם רגישים, במיוחד בחזה. אני עדיין נבוך לספר שכמעט צחקקתי.

ואז היא הצביעה על הג'קוזי. ג'קוזי! בדירה! אני גר בדירה שבה הדוד בקושי עובד, ופה יש בועות. נכנסנו, והיא הייתה מדהימה, עם עיני שקד, שפתיים אדומות וגומות חן שבכל פעם שהופיעו גרמו לי לשכוח באמצע איזה משפט התחלתי.

ניסיתי להיות רומנטי והתחלתי לדקלם שיר של אהוד מנור. הגעתי לשורה השנייה ונתקעתי. היא השלימה לי את השורה השלישית, בלי למצמץ. ישבתי שם בבועות, המום, וחשבתי שאולי כדאי לי לשתוק ולהשאיר את הדיבורים לה. מסתבר שהיא גם שרה יפה, וגם יודעת מתי להפסיק לשיר. אני, כאמור, לא תמיד יודע.

מזגנו שמפניה, הרמנו כוסית לחיים, והמבטים שלנו נפגשו. התנשקנו כאילו אין מחר. היא התיישבה על שפת הג'קוזי, ואני החלטתי שהגיע תורי לפנק. נשיקות, ליטופים, ירידה הדרגתית, והיא התחילה לגנוח באופן שגרם לי להבין שאני בכיוון הנכון. בסוף היא תפסה אותי ואמרה, עכשיו.

ומי אני שאתווכח. זה קרה מהר, אני מודה. מהר מאוד. נשארנו חבוקים בבועות ואני חיכיתי לביקורת, כמו שף בתוכנית ריאליטי.

זה היה מהיר, היא אמרה בחיוך. אמרתי לה שזה היה רק החימום. היא הדליקה סיגריה, נתנה לי שאכטה, ואני אספתי את עצמי כמו כדורגלן שקיבל הזדמנות שנייה מול שער ריק. הסיבוב השני, רק שתדעו, היה הרבה יותר ארוך. כל כך ארוך שהבועות בג'קוזי התעייפו לפנינו. יצאתי משם מקומט כמו צימוק ומאושר כמו ילד בלונה פארק. בדרך הביתה, בכביש החוף, שרתי בקול את השיר של אהוד מנור. הפעם, אגב, זכרתי את כל המילים. מאוחר מדי, אבל מה זה משנה. רינת כבר הוכיחה שהיא יודעת אותן יותר טוב ממני, ואני הוכחתי לעצמי שיש דברים שעדיף לעשות מאשר לדקלם.