הדוגמנית שהחליפה כיוון

אם תשאלו את השכנים ברחוב הקטן ליד מונמרטר, הם יגידו לכם שמרגו בלאן הייתה יפה כבר מהעגלה. עיניים כחולות כמו פרסומת למים מינרליים, שיער בלונדיני שהתנהג תמיד כאילו יש לו מעריץ עם מפוח, והליכה כזאת שגם בתור בסופר נראתה כמו תצוגת אופנה. אז לא הפתיע אף אחד שבגיל עשרים ומשהו היא כבר צעדה בשבוע האופנה של פריז, ליד הדוגמניות שכולם מכירים מהשלטים.

רק מה, אף אחד לא סיפר לה שהזוהר מגיע עם אותיות קטנות. טיסות בשש בבוקר, סלט בלי רוטב לארוחת ערב, וסוכנת אחת עם חיוך של כריש שהציעה לה ״רק תיקון קטן באף, מותק״. מרגו הסתכלה במראה וראתה מישהי מאוד יפה ומאוד עייפה. ואת המישהי הזאת היא ממש לא הכירה.

בחופשה באיביזה, בין מסיבה לעוד מסיבה, היא פגשה את תיאו. גבר שזוף, עשיר, עם קסם של מי שיודע לבשל פסטה ולא מתבייש להודות. הדבר הכי מוזר בו? הוא לא שאל אותה על אופנה. הוא שאל איך הייתה בתור ילדה, ממה היא מפחדת, מה היא אוהבת לאכול בשתיים בלילה. הם בילו חודשיים של שקיעות, נשיקות מלוחות וערבים שבהם הבגדים היו בעיקר המלצה. ואז, בוקר אחד, הוא נעלם. השאיר רק פתק: ״את לא נועדת להיות תפאורה. תבחרי במהות.״ רומנטי? כן. מעצבן? גם.

מרגו חזרה לפריז, שכרה דירונת ברובע השישי וקיצרה את השיער בעצמה, מול הכיור, עם מספריים של מטבח. הפנים של בית האופנה נעלמו מהמגזינים. וכן, היא לא נעלמה מהעולם – היא פשוט בחרה מסלול אחר. חברה הכירה לה את עולם הליווי היוקרתי, שבו היופי הוא כרטיס כניסה, אבל מה שבאמת עובד זה שכל, הקשבה וחוש הומור.

הלקוחות שלה? לא טיפוסים בודדים בבר. סופרים, פוליטיקאים, אנשי עסקים שרצו מישהי לדבר איתה, לצחוק איתה, ולפעמים גם להסיר איתה את כל השכבות, במובן המילולי והפחות מילולי. מרגו לא הגיעה לשם כי לא הייתה לה ברירה. היא החליטה. ואחרי שנים של להצטלם, זה היה הדבר הכי אמיתי שעשתה.

ערב חורפי, גשם, שמיכה, תה שהתקרר מזמן. הטלפון מצלצל ממספר לא מוכר. מרגו, שבדרך כלל לא עונה למספרים לא מוכרים (מי עונה?), ענתה. ״הלו?״ ״מרגו? זו את?״ הקול היה נמוך ומוכר עד כדי עצבים. ״מי זה?״ שאלה, כאילו לא ידעה. ״תיאו.״

שלוש שנים. שלוש שנים של לנסות לשכוח אותו, כולל קורס יוגה אחד שלא עזר. ״אני בפריז,״ אמר. ״במלון ריץ. רק עשר דקות.״ היא ניתקה בלי לענות, כי יש גבול. ואז עמדה מול המראה ובחנה את מי שעומדת שם: לא דוגמנית, לא מלווה. אישה ששרדה את עצמה ויצאה מזה די טוב.

למחרת, נגד כל עצה שהייתה נותנת לחברה, היא הלכה. תיאו חיכה בלובי, עם זיפים אפורים בקצוות ומבט של מי שבא להתנצל ולא להתחיל. ״לא באתי להחזיר אותך,״ מיהר להגיד. ״באתי להגיד סליחה. פחדתי ממך אז. היית היחידה שהכירה אותי באמת.״ ״אני לא אותה אחת,״ אמרה. ״יופי,״ חייך. ״גם אני לא. אולי נתחיל מחדש, בלי מסכות?״

היא שתקה רגע ארוך, ואז חייכה סוף סוף. ״נתחיל מקפה. ואם תיעלם שוב, אני לוקחת את הקרואסון שלך.״ וככה, ליד פסנתר שמישהו ניגן ממש לא רע, נפתח לה מסלול חדש לגמרי.