הדירה בגבעתיים: חלומות, עוגות וקצת רומנטיקה

אם הייתם עוברים ליד הבניין הזה בגבעתיים, הייתם חושבים שגרות בו סטודנטיות רגילות לגמרי. עציץ בזיליקום במרפסת, אופניים חשמליים בכניסה, ושלט קטן על הדלת שכתוב עליו "נא לא לצלצל אחרי 2 בלילה, יש פה אנשים שישנים". אבל זו דירה דיסקרטית בגבעתיים, ונועה וקרן, שתי נשים בגירות ומצחיקות מאוד, הפכו אותה למשהו שבין משרד, בית ומועדון חברות פרטי.

תוכניות גדולות, קופסה קטנה

נועה, שלושים, לומדת תואר שני בפסיכולוגיה, ובשיעורים היא זו שתמיד שואלת "רגע, אבל למה אנשים עושים מה שהם עושים?" (יש לה הרבה חומר מחקר). קרן חוסכת לפתוח בית קפה טבעוני, ויש לה כבר שם, לוגו וחשבון אינסטגרם שאף אחד עוד לא יודע עליו. הקופסה של החיסכון שלה נקראת "שקשוקה טבעונית", אל תשאלו. בין פגישה לפגישה הן לא מדברות על לקוחות, הן מתווכחות על פונטים.

יחד זה יותר כיף

הכלל הראשון בדירה: אף אחת לא לבד. הכלל השני: "לא" זה משפט שלם. הכלל השלישי: מי שאוכלת את העוגה האחרונה קונה חדשה. כשפעם לקוח אחד שכח את הנימוסים, קרן, מטר שישים וחמש של נחישות, ליוותה אותו לדלת עם חיוך מנומס כל כך שהוא התנצל שלוש פעמים במדרגות. וכשנועה עברה את מבחן הסמסטר, הן חגגו עם בלונים, שיר מזויף ופיצה מהפינה. מי צריך יחסי ציבור כשיש חברה כזו?

ויש גם את ערבי יום שלישי, שבהם הדירה סגורה לגמרי. הן מזמינות סושי, רואות ריאליטי גרוע ומדרגות את המשתתפים לפי "היה עובר אצלנו את הדלת או לא". רוב המשתתפים, אגב, לא עוברים. קרן טוענת שזו תרפיה בזול, ונועה, הפסיכולוגית לעתיד, מסכימה איתה לגמרי ואפילו כותבת על זה עבודה סמינריונית בדמיון.

ואז הגיע אלון

אלון היה גרפיקאי, מבוגר מהן בכמה שנים, עם משקפיים עגולים ונטייה מביכה להביא פרחים. "זה… לא חובה," אמרה לו נועה בפעם הראשונה. "אני יודע," הוא ענה, "אבל הם היו בהנחה." היא צחקה כל כך שכמעט הפילה את האגרטל. הם דיברו שעה על סרטים לפני שבכלל התקרבו זה לזה, וכשזה קרה, זה היה חם, מצחקק ומלא רגעים של "רגע, זה בסדר?" שהפכו את הכול לעוד יותר סקסי.

בפגישה הרביעית נועה תפסה את עצמה מסתכלת בשעון ומקווה שהוא יאחר פחות. קרן, שרואה הכול, הרימה גבה: "אוי לא. את מחבבת אותו." "אני לא מחבבת אף אחד, אני מקצוענית." "את מחבבת אותו עם הפרחים בהנחה." נועה זרקה עליה כרית, ואז הודתה. כן, הגבול בין עבודה לרגש מיטשטש לפעמים, ולא תמיד יודעים מה עושים עם זה. אבל לפחות יש עם מי לדבר.

תשברו את הסטריאוטיפ

מה שאנשים מבחוץ לא תמיד מבינים זה שנועה וקרן הן לא דמויות מסרט. הן נשים חכמות שבחרו, מציבות גבולות ובונות לעצמן עתיד, עם הרבה הומור בדרך. הן ראויות לכבוד, לא לרחמים ולא לשיפוט. ובינינו, הסיפור שלהן מעניין יותר מרוב סיפורי הסקס שתקראו השבוע.

בלילה ההוא, אחרי שכולם הלכו, נועה מצאה ליד הדלת זר קטן עם פתק: "היו בהנחה. שוב." היא חייכה, הניחה אותם באגרטל וכתבה לקרן בקבוצה: "טוב, אולי אני קצת מחבבת אותו." התשובה הגיעה בתוך שנייה: "ידעתי. ואת חייבת לי עוגה."