הדירה בקומה ה-17 ברמת גן

אם תשאלו את רוב העובדים במגדלי רמת גן מה קורה בבניין אחרי שבע בערב, הם יגידו לכם: "כלום, המנקה והשומר." הם כנראה לא גרים בקומה השבע-עשרה. כי שם, מאחורי דלת שנראית בדיוק כמו כל דלת אחרת במסדרון, פעלה אחת הדירות הדיסקרטיות ברמת גן הכי מטופחות שאפשר לדמיין, עם נוף לאיילון ולאורות של כל גוש דן.

בפנים, מישהו השקיע. ספות עור רכות, מיטה ענקית שהייתה יכולה לארח קבוצת כדורסל, ג׳קוזי עם בועות ומוזיקה שקטה שתמיד התנגנה ברקע. הדבר היחיד שהזכיר משרד היה מכונת האספרסו, ועליה פתק בכתב יד: "מי שלא שוטף כוס – לא מקבל קפה."

הפתק היה של רונית, בת שלושים ושלוש, המנהלת. רונית ניהלה את המקום כמו מנכ״לית של סטארט-אפ קטן: הזמנות דרך אפליקציה מוצפנת, טבלת אקסל מושלמת ואפס סבלנות לבלגן. היא עבדה רק עם נשים בגירות שבחרו להיות שם, יפות, חכמות ומאוד דיסקרטיות. הילה, בת עשרים ושש, עם תלתלים כהים וצחוק מתגלגל, הייתה תמיד הראשונה להגיע. היא הדליקה נרות, סידרה מגבות, ובדקה שאף אחד לא גמר שוב את הוויסקי הטוב.

גדי היה הלקוח הקבוע של יום רביעי. איש הייטק בשנות הארבעים, עם עניבה שהוא שכח להוריד ועם מבט של מי שעבר יותר מדי ישיבות זום. הוא דפק שלוש פעמים, כמו בסרט ריגול, ונכנס כאילו הוא מגיע לפגישה סודית עם המוסד. "שוב יום ארוך?" שאלה הילה, והגישה לו כוס ויסקי. "היה לי דדליין, באג ומנהל פרויקט," נאנח גדי. "באיזה סדר שאת רוצה."

הילה צחקה, התיישבה לידו והקשיבה. אחרי עשר דקות הוא כבר לא זכר מה היה הבאג. אחרי עשרים, הוא כבר לא זכר איך קוראים למנהל הפרויקט. היא הניחה יד על הברך שלו, הוא הסתובב אליה, והנשיקה שבאה אחר כך הבהירה ששניהם רוצים בדיוק את אותו הדבר. הם עברו לחדר השינה, והשעה הבאה הייתה מלאה בצחוק שקט, נגיעות שהלכו והעמיקו, ותשוקה שלא הייתה צריכה שום מצגת.

בדירה אחרת, ברחוב צדדי ושקט יותר, עבדה יעל, בת עשרים וארבע, שהפכה את המקום שלה לסטודיו קטן ומעוצב. מראות גדולות, תאורה בצבע שקיעה ופלייליסט שהיא בנתה בעצמה במשך חודשים. מי שהגיע אליה קיבל חבילה מלאה: עיסוי ארוך, ריקוד איטי וקרבה מתוקה, בקצב שהוא קבע. יעל אמרה תמיד שהסוד שלה פשוט: "אני גורמת לכל אחד להרגיש כאילו הוא היחיד שהגיע היום." לפעמים, היא הודתה, זה באמת היה נכון.

כמובן שלא הכול היה ורוד. הייתה השכנה מהקומה השש-עשרה ששאלה למה יש כל כך הרבה "אורחים", היו ניידות שעברו לאט מדי ברחוב, והיה לקוח אחד שהתעקש שהוא "לא מאמין בשעונים". רונית טיפלה בכל זה במבט אחד ובשיחת טלפון. בין הפגישות, הבנות ישבו בסלון עם בורקס מהמאפייה למטה והחליפו סיפורים. הילה סיפרה על גבר שהביא לה פרחים ורק רצה לדבר על הגירושים שלו. יעל סיפרה על מישהו שהזמין אותה לדייט אמיתי, "עם מפית על הברכיים והכול".

הילה התחילה לחשוב לאחרונה על לימודים. אולי עיצוב פנים, כי מסתבר שיש לה עין טובה לנרות. אבל זה יחכה. בינתיים, הקומה השבע-עשרה המשיכה להידלק בכל ערב, ומכונת האספרסו המשיכה לשפוט את כולם בשקט.

ובבוקר? המגדלים חזרו להיות מגדלים, העובדים חזרו לישיבות, ואף אחד לא ידע מה קרה שם בלילה. חוץ מגדי, כמובן, שחייך באמצע ישיבת צוות בלי שום סיבה נראית לעין.