הדירה של שקד: סיפורים מאחורי הדלת הנעולה

היי, אני שקד. ביום-יום אני מקבלת בדירה דיסקרטית בתל אביב, אחת משתיים שאני שוכרת, ותאמינו לי שלמצוא דירה כזאת זה סיפור בפני עצמו. בעלי דירות רגילים שואלים על חיות מחמד. אני שואלת על מצלמות בלובי, על אינטרקום, על מנעול רב-בריח ועל האור בחדר המדרגות. המתווך האחרון הסתכל עליי כאילו אני מתכננת שוד. בעצם, אני רק רוצה לחזור הביתה בשלום.

אבל לא באתי לדבר על מנעולים. באתי לספר לכם על חברות שלי מהמקצוע, ונתחיל בעדי, שסיפרה לי את זה על כוס קפה וצחקה בכל משפט שני.

״אז העליתי מודעה, והוא ענה מהר. קבענו, הוא הזמין את החדר ובא ראשון. ואני? במעלית כבר כתבתי לעצמי את הכתבה בעיתון. ראיתי את דודה שלי מתקשרת לכל המשפחה. ראיתי את כל תסריטי האימה האפשריים. אמרתי לעצמי: עדי, את לא צריכה את זה, תסתובבי. ואז הדלת נפתחה, ועמד שם בחור עם חיוך כזה חמים שכל הסרט בראש שלי פשוט נעצר.״

״ומה קרה? הוא בילה איתי כמעט שלושת רבעי שעה רק בלפנק אותי, בסבלנות של מורה ליוגה, ואז בסוף היה רגע קצרצר שממש הלוואי שהיה נמשך. הוא אפילו השאיר טיפ. חשבתי שאצא משם מרגישה זולה, ויצאתי מרגישה כאילו בנו לי פסל. היינו בקשר שלוש שנים! ובמונית חשבתי: רגע, כל השנים האלה עשיתי את זה בחינם?״

אני אוהבת את הסיפור של עדי, כי הוא מזכיר לי שהראש שלנו הוא תסריטאי גרוע במיוחד. הוא תמיד כותב סרט אימה, ובסוף מתברר שזו בכלל קומדיה רומנטית קטנה עם טוויסט.

ואני, איך התחלתי? בצפון, דווקא. הייתי בת תשע עשרה וגרתי עם חברה בחיפה, בקומה עשרים ושלוש של מגדל. היא עשתה סרט, והסרט מימן לה דירה עם שטיח לבן שאסור היה לדרוך עליו עם נעליים, נברשת שנראתה כמו מלון בווגאס, וסלון שבו אני ישנתי על הספה. אכלנו סלט בדיינר למטה חמישה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים המבורגרים ותה צמחים מוזר שהבטיח ניקוי רעלים ובעיקר נתן לנו כאבי בטן. כל פעם נשבענו: אף פעם יותר. כל פעם חזרנו.

בערבים שכרנו סרטים, ופעם אחת, מתוך סקרנות טהורה ובעיקר בצחוק, נכנסנו למופע הצצה ליד החנות. יצאנו משם אדומות מבושה ומתפקעות מצחוק, ודיברנו על זה כל הדרך הביתה.

ליד ספריית הווידאו היה חלון עם בובות תצוגה – בלונדיניות בחצאיות משובצות, ברונטיות עם שפתון דובדבן ומגפי לק. הן בהו בנו, אנחנו בהינו בהן, ותמיד הרגשנו לידן קצת עגולות מדי. אז הלכתי לעבוד בחדר כושר, משמרת של חמש בבוקר, בחולצה לבנה מניילון וטייץ כחול נוצץ. שיא קריירה: ארבעה ימים. ביום הרביעי הלכתי הביתה לצהריים, הכנתי כריך טונה, והחלטתי שהוא טעים מדי בשביל לחזור.

ומשם, איכשהו, הגעתי לתל אביב, לשני מנעולים ולקפה עם עדי. היום, כשאני עוברת ליד חלון עם בובות, אני כבר לא מרגישה עגולה מדי. אני מרגישה בדיוק בגודל הנכון, ומנופפת להן לשלום.