הוראות הפעלה לערב לבד

מאמי, אם את קוראת את זה, סימן שהודעת השעה עשר שלי הגיעה בזמן, ושהוויכוח שלנו על מי שכח לסגור את החלון נשכח. יופי. כי הלילה, כשאני תקוע בבית מלון באילת עם מזגן שנשמע כמו מסוק, יש לי תוכנית בשבילך. ובתוכנית הזאת אני לא צריך להיות פיזית לידך. רק תני לי את הידיים שלך להשאלה. אני מבטיח להחזיר.

שלב אחד: נוחות. לבשי את הפיג'מה. לא את זו עם הפינגווינים, את זו הרכה. תשכבי במיטה שלנו, ותתפסי גם את הצד שלי, בלי לבקש רשות. אם צריך להחליף חדר, לסגור את הדלת על החתול, או להכין תה, קדימה. אני מחכה. המכתב הזה לא בורח, והוא בכלל לא סובל מחרדת נטישה.

חזרת? מעולה. אז ככה. יד אחת על הבטן. רק להניח, לא לבדוק אם אכלת יותר מדי פיצה. תנשמי פנימה דרך האף, תחזיקי בפנים עד חמש, ותשחררי לאט, כמו שבלון מאבד אוויר בשקט. שוב. ושוב. אם בא לך לצחוק עכשיו, זה בסדר גמור, רק תחזרי לנשום אחרי זה. עוד כמה פעמים, עד שהכתפיים נוחתות על הכרית והראש מפסיק לחשוב על המייל ששכחת לשלוח.

עכשיו תני לנשימה להתנהל לבד. היא יודעת מה היא עושה. תרגישי את הבד של החולצה מתחת לכף היד, את המשקל שלה, את החום. ועכשיו דמייני שזו היד שלי. אני שם, צמוד אלייך, עם הרגליים הקרות שאת תמיד מתלוננת עליהן. הפעם את מוחלת לי עליהן מראש.

דמייני אותי מנשק לך את האוזן. כן, זה מדגדג, ככה זה אמור להיות. ואז את הצוואר, ואת הכתף, ואת הלחי. ואז את מסתובבת, כי את תמיד מסתובבת בדיוק ברגע הנכון, והפה שלי מוצא את שלך. נשיקה קטנה, ועוד אחת, ואז הנשיקה הזאת שבה שנינו שוכחים לנשום ונזכרים בבת אחת.

תני ליד, שהיא בעצם שלי, לטפס קצת למעלה מהבטן, עד הקימור של השד. דרך הבד, לאט. תאספי אותו בכף היד, תלחצי בעדינות, תעשי מעגלים קטנים. את מרגישה איך הגוף מתעורר ומגיב, איך משהו מזדקף ומחפש את האגודל? תני לאגודל לרוץ סביבו, ככה, כמו שאני עושה. אוף, הלוואי שהייתי שם עכשיו ולא פה, ליד מזגן־מסוק. נעים?

הערה קטנה מהמחבר: אם את כבר מסמיקה, זה סימן מצוין. אם את מגלגלת עיניים, גם זה בסדר, אבל תגלגלי אותן לאט, זה חלק מהתרגיל. ואם החתול קפץ למיטה באמצע, תבקשי ממנו בנימוס לחכות בסלון. יש דברים שהוא לא צריך לראות, ויש לו בכלל טראומות מהפעם שבה ניסינו לרקוד סלסה במטבח.

עכשיו קחי את היד לסיבוב: למטה אל הירך, עד הברך, ובחזרה למעלה, דרך הבטן, עד הלב. תדמייני שזו אני שמטייל עלייך כמו תייר שלא מתכוון לחזור לשדה התעופה. ואז אותו סיבוב בצד השני, כי אסור שיהיה קיפוח.

הניחי את היד נמוך על הבטן, ממש על הגבול של המכנסיים. ציירי עיגולים קטנים, איטיים. ואז תני לה לגלוש לצד הפנימי של הירך, דרך הבד, ולהתקרב, סנטימטר ועוד סנטימטר, עד שהיא נוגעת בדיוק שם, במקום שהכי מחכה לה. אצבע אחת, ואחר כך אולי עוד אחת. ללחוץ, ללטף, ולדמיין שזה אני, עם כל הזמן שבעולם.

ועכשיו, תקשיבי טוב: עצרי. אני יודע, אני יודע, זה מרגיז. אבל ההמתנה הקטנה הזאת היא התבלין. תנשמי רגע. תחייכי. תקללי אותי קצת, מותר. תחשבי על זה כמו על הפסקת פרסומות באמצע הסרט הכי טוב שראית, רק שבמקום פרסומת על ביטוח רכב, יש לך דקה שלמה לחשוב כמה את רוצה את מה שבא אחר כך. ותרגישי איך הגוף ממשיך לזמזם גם בלי שנגעת בו, כמו מקרר טוב באמצע הלילה. רואה? אפילו המטפורות שלי מתגעגעות אלייך.

אגב, אם בדיוק עכשיו נזכרת שלא כיבית את הגז, זה הזמן. אני ממתין. ואם כן כיבית, אז תחזרי לנשום ולהתגעגע, כי זה מה שאני עושה פה כבר שלושה ימים, ואני כבר ממש מקצוען בזה.

וכשאת מוכנה, או כשנגמרה לך הסבלנות, וזה יקרה מהר, אני מכיר אותך, תחליקי את היד מתחת לחולצה. העור שלך חם, נכון? תשחקי, תלחצי, תעשי מה שעושה לך טוב. ואז דמייני אותי מושך לך את מכנסי הפיג'מה למטה, בחגיגיות של מי שפותח מתנה. או שתעשי את זה בעצמך, כי אני סומך עלייך.

תני לאצבעות לגלוש פנימה ולחקור, למצוא את כל המקומות שאת מכירה טוב יותר ממני. בלי לחץ, בלי שעון. רק את, והידיים שלך שעובדות במשמרת כפולה בשבילי. תני לעונג לעלות, לאט ובטוח, ואל תעצרי. תני לו לבוא ולשטוף אותך, מקצות הבהונות ועד שורשי השיער.

ואם השכנים שומעים משהו? שישמעו. הם בטח חושבים שאת צופה בסדרה טורקית מרגשת במיוחד. ובעצם, זה לא כל כך רחוק מהאמת, כי יש פה דרמה, יש פה געגועים, ויש גיבור אחד שתקוע בבית מלון ומקנא בכרית שלו.

ואחרי זה, נשימה. פנימה, החוצה. לשכב. לנוח. לחייך כמו מישהי שיש לה סוד. את מהממת, ומגיע לך כל רגע של זה, כולל הרגע הזה שבו את מחבקת את הכרית שלי ומעמידה פנים שהיא אני. תמשיכי, היא כבר רגילה. ותשתי מים לפני שאת נרדמת, כי אני מכיר אותך. אני אולי באילת, עם מזגן מעצבן, אבל אני אוהב אותך, את כולך, ומחר בערב אני בבית. תשמרי לי את הצד שלי חם, ותשאירי את הפיג'מה הרכה על הכיסא. יש לי עוד כמה רעיונות, והפעם אני מתכוון להראות לך אותם בעצמי.