החבר אמר לי להתקשר, ואני התקשרתי

תשמעו, אני לא טיפוס של הרפתקאות. אני טיפוס של מלון עם ארוחת בוקר כלולה וטלוויזיה שלא עובדת. אבל כשנחתתי בעיר לשבוע עבודה, יובל, חבר שלי שתמיד יודע איפה הכי טוב לאכול ואיפה הכי טוב לא לאכול, הניח לי יד על הכתף ואמר: “אחי, יש פה אחת, נועה. היא מפנקת ברמות שאתה לא מבין.” אמרתי לו שאני לא מבין. הוא אמר שזה בדיוק העניין.

אז התקשרתי. כלומר, התקשרתי אחרי שלוש פעמים שניתקתי לפני הצלצול השני. כשהיא ענתה, גמגמתי משהו על מזג האוויר, כאילו אני מזמין פיצה. היא צחקה, וזה הרגיע אותי מיד. “ואף אחד לא יידע, נכון?” שאלתי בטון של סוכן חשאי גרוע. “מותק,” היא אמרה, “יש לי דירה דיסקרטית שגם הגוגל מפות לא מוצא. בוא בשמונה.”

והיא לא הגזימה. הדירה הייתה תקועה בין שני בניינים כמו ספר שנפל מאחורי מדף. נכנסתי, הסתכלתי ימינה ושמאלה כמו בסרט ריגול, סידרתי את השיער שאין לי, ודפקתי. הדלת נפתחה, ושם עמדה נועה. בלי בגדים. בלי הקדמות. רק חיוך ענק ועיניים שאמרו “נו, תיכנס כבר.” אני, שהכנתי בראש נאום פתיחה שלם, שכחתי אפילו איך קוראים לי. ניסיתי להגיד “ערב טוב”, ויצא לי משהו שנשמע כמו “ערבוב”. היא צחקה כל כך חזק שהייתי בטוח שעכשיו כל הרחוב יודע שאני פה.

היא לקחה אותי ביד וגררה אותי ישר לחדר השינה, בלי סיור בדירה ובלי “רוצה לשתות משהו?”. זרקה אותי על המיטה, ובזמן שהיא מנשקת לי את הצוואר, הורידה ממני חולצה, מכנסיים, ואת הגרביים עם הדובונים שאני עדיין מתבייש בהם. כשסיימה, היא נעמדה והסתכלה עליי ערום מכף רגל ועד ראש. “טוב,” היא אמרה בהערכה, “אני רואה שאתה שמח לראות אותי.” הסמקתי. הגוף שלי, לעומת זאת, לא התבייש בכלל, ובפעם הראשונה בחיים הוא ואני היינו פחות או יותר באותו צד של הוויכוח.

“אני משתגע עלייך,” לחשתי, והיא רק הנהנה, טיפסה מעליי ונתנה לי להבין מי מנהלת את הערב. היא רכבה עליי בקצב שהתחיל כמו טיול שבת והפך מהר מאוד לנסיעה בכביש שש. אני מחזיק בסדינים, היא צוחקת, המיטה חורקת, והשכנים, אם יש כאלה בין הבניינים האלה, בטח קיבלו הצגה קולית מלאה. באיזשהו שלב היא רכנה אליי, לחשה לי באוזן “תנשום, אתה מכחיל”, ואני צחקתי באמצע הכי לא מתאים בעולם.

גמרנו כמעט ביחד, ואז היא, כמו מקצוענית אמיתית, גמרה עוד פעם אחת, רק כדי להראות לי שהיא יכולה. שכבנו מתנשמים, היא עם הראש על הכתף שלי ואני עם חיוך של אידיוט מאושר שלא מתכוון להוריד אותו עד יום חמישי. “נו,” היא שאלה בחיוך עקום, “יובל צדק?” אמרתי לה שיובל טועה בהמון דברים, במסעדות, בכדורגל, בבחירת נעליים. אבל הפעם? הפעם הוא צדק בגדול.