החבר שלי והדירה הסודית, או: איך ליאת הרסה לי את השקט

לכל אחד יש את החבר הזה. אצלי קוראים לו ניר, והוא יודע כל דבר שאסור לדעת. ניר הוא זה שסיפר לי, בפעם הראשונה, על הדירות. "דירות קסם," הוא קרא להן, כאילו מדובר באגדה ולא במקום שבו אנשים מבוגרים עושים דברים מאוד לא אגדתיים. "דירות דיסקרטיות, אחי, עם המון הפתעות." שאלתי אם יש שם בנות שוות, והוא רק חייך את החיוך הזה שלו, זה שתמיד מסבך אותי, ואמר: "יש שם הכול."

הרעיון ישב לי בראש שבועות. לא רציתי לשתף אף אחד, לא רציתי שאף אחד יידע. רק אני, מישהי, ומקום שבו אף אחד לא שואל שאלות. רק מהמחשבה הזאת התחממתי כל כך שהייתי צריך לפתוח חלון באמצע החורף.

ליאת נכנסת לתמונה

את ליאת הכרתי באתר הכרויות. כבר בהודעה השלישית היה ברור ששנינו לא מחפשים שיחה על פוליטיקה. היא כתבה שהיא פתוחה לכל אפשרות, אולי קשר ואולי לא, ושבעצם, מה זה משנה. אהבתי אותה מיד.

סיפרתי לניר, וניר, כמובן, היה מוכן. "יש לי בדיוק את הדירה בשבילך," הוא אמר. "לפעמים יש ג'קוזי, לפעמים אפילו בריכה, ובדרך כלל זו סתם דירה רגילה ויפה. אל תפחד מכלום. עכשיו זה הזמן שלך." עם מאמן כזה, איך אפשר להפסיד? הוא אפילו שלח לי רשימת טיפים בווטסאפ, כולל "תביא מסטיק" ו"אל תדבר על האקסית". ניר, תמיד מקצוען.

הדייט, או: איך הפסקתי לשמוע

היא הגיעה לבית הקפה ואני הרגשתי שמישהו הוריד לי את השמע. שיער אסוף בחצי, עיניים מלוכסנות ומהפנטות, איפור עדין לגמרי, ואז השפתיים. אודם אדום. אדום של רמזור. אדום של אזעקה. ישבתי מולה והמוח שלי הלך לבד למקומות שבהם השפתיים האלה עושות דברים שאי אפשר לכתוב בתפריט של בית קפה.

"שלום? אתה פה?" היא נקשה באצבע על השולחן. נתפסתי. היא חייכה חיוך זומם. "אתה חושב על מה שאני חושבת שאתה חושב?" אמרתי לה שיש לי רעיון למקום שבו אף אחד לא יפריע. "דירה דיסקרטית?" היא שאלה, ואני כמעט נחנקתי מהקפה. "נראה לי שמצאנו נושא משותף," אמרתי.

הדירה של ניר, או: ניר, אני חייב לך

הדירה הייתה מרוהטת כמו בקטלוג. מיטה ענקית, ומולה, תתכוננו, מראה בגודל של קיר. ליאת חלצה נעליים, נשכבה על המיטה ואמרה "נחמד פה", והתחילה לפתוח את הכפתורים של החולצה האדומה שלה. אחד. שניים. שלושה. ואז היד שלה ירדה למטה, מתחת למכנסיים, והיא נגעה בעצמה כאילו אני בכלל לא בחדר.

"את בלי תחתונים?" שאלתי, בקול של מי שגילה את אמריקה. היא רק משכה בכתפיים. אני כבר הייתי לידה, בשתי קפיצות שהיו מביישות אצן אולימפי, החלפתי את היד שלה בשלי, והיא הייתה חלקה, חמה ומוכנה לגמרי. היא נאנחה, ואז, בלי לשאול אף אחד, היד שלה כבר הייתה אצלי בתוך המכנסיים. "וואו, מישהו פה התרגש," היא אמרה, ולפני שהספקתי להגיד משהו שנון, השפתיים האדומות האלה כבר עשו בדיוק את מה שדמיינתי בבית הקפה. ואני? נשכבתי לאחור והודיתי לניר בלב.

מתחלפים

כשהבנתי שעוד רגע אני מסיים את הערב לפני הזמן, השכבתי אותה על הגב ולקחתי פיקוד. ירדתי לאט, נשיקה אחרי נשיקה, עד שהגעתי ליעד. היא גנחה, משכה לי בשיער, ואמרה כמה דברים שאני לא אחזור עליהם פה מפאת כבוד הקוראים העדינים. עליתי למעלה, נשקתי לה בחזה, בצוואר, בשפתיים.

וכשנכנסתי אליה, שנינו פלטנו את אותה אנחה. "את מרגישה אותי?" שאלתי, כמו גבר מתחיל. היא צחקה ואמרה לי לשתוק ולהמשיך, ואני, בתור אדם צייתן, שתקתי והמשכתי. סובבתי אותה מול המראה ההיא, וראיתי את שנינו בשידור חי, וזה היה יותר טוב מכל סרט. היא גמרה, ושוב, ושוב, ובסוף גם אני הגעתי, בצעקה שבטח שמעו בשכונה הסמוכה.

שכבנו אחר כך מיוזעים ומאושרים, ועישנו סיגריה של אחרי, כמו בסרטים צרפתיים. "נו," שאלתי, "נהפוך את זה למסורת?" ליאת נשקה לי בצוואר, חייכה ואמרה: "תהיה בטוח שכן." ניר, אם אתה קורא את זה, הבירה עליי, וגם הצ'ייסר, וגם הכנפיים בבר ליד הבית.