הכתובת על הפתק

יש ערבים שבהם רמת גן היא סתם רמת גן: פקקים בז'בוטינסקי ואנשים שמחפשים חניה כאילו מדובר באוצר. ויש ערבים אחרים. הערב הזה היה מהסוג השני. היא צעדה על העקבים החדשים שלה (טעות, כן, אבל הם היו יפים מדי בשביל להישאר בארון) ברחוב שקט, ובכף היד החזיקה פתק קטן עם כתובת. היא כבר שיננה אותה עשר פעמים, ובכל זאת בדקה שוב. ליתר ביטחון.

את כל הסיפור הזה היא לא סיפרה לאף אחת מהחברות. לא כי היא מתביישת, אלא כי ידעה בדיוק מה יקרה: עשרים שאלות, שלוש אזהרות ובקשה לשלוח מיקום חי. הערב הזה היה רק שלה. היא לבשה שמלה שחורה, מעיל קצר ובושם שקנתה בדיוטי פרי ושמרה ל“מקרה מיוחד”. ובכן, הנה הוא, המקרה המיוחד.

בכניסה לבניין היא לחצה על האינטרקום וחיכתה לשאלה “מי זה?”. השאלה לא הגיעה. רק זמזום קצר, והדלת נכנעה. יופי, חשבה, לפחות לא צריך לדקלם סיסמה.

המעלית הייתה מהסוג הוותיק, זו שעולה לאט כאילו היא שוקלת כל קומה מחדש. היא ניצלה את הזמן כדי לבדוק את השפתון במראה ולהזכיר לעצמה לנשום. בקומה הנכונה חיכה מסדרון שקט, ועל אחת הדלתות, כמו שסיכמו, הודבק פרח לבן קטן. מתוק, חשבה. קצת כמו בסרט ריגול, רק עם יותר בושם. היא דפקה פעמיים.

הוא פתח עם חיוך שהיה שווה את כל העקבים שבעולם. העיניים שלו עשו עליה סיבוב מלא, מהנעליים ועד הגבות, והוא לא טרח להסתיר שהוא נהנה מהנוף. אף מילה לא נאמרה. בפנים היה אור עמום, ריח וניל שהזכיר מאפייה טובה, וג'אז רך שהתנגן ברקע.

היא נכנסה ונגעה בקצה מעיל העור שלו, כאילו בודקת את איכות הבד. לפי הצמרמורת שעברה בו, הבד היה בסדר גמור. הוא הוביל אותה לסלון, שם חיכתה כוס יין אדום. היא לגמה, הוא הסתכל, והאוויר בחדר התחמם בכמה מעלות טובות.

הוא התיישב לידה, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, בדיוק במרחק של מי שקרא פעם מאמר על שפת גוף. היא החליטה לחסוך לו את ההתלבטות והניחה יד על הברך שלו. לפי המבט שלו, הוא העריך מאוד את היוזמה.

ואז הידיים התחילו לדבר במקום הפה. האצבעות שלו גלשו לאורך הזרוע שלה, שלה מצאו את הכפתורים בחולצה שלו, והנשימות של שניהם נעשו איטיות וכבדות, כמו של מי שעלה עכשיו חמש קומות ברגל. בחוץ רמת גן המשיכה בחיים שלה, עם הצופרים והשליחים, אבל בתוך הדירה הזו השעון החליט לקחת הפסקה.

כל מגע היה בדיוק במקום, כל לחישה בדיוק בזמן. הם לא החליפו שמות, ולא התחילו את שיחת ה“אז מה אתה עושה בחיים”. בדירה דיסקרטית ברמת גן הם המציאו לעצמם שפה חדשה, שבה הגוף שלו ענה על כל שאלה שהגוף שלה העז לשאול. ואת העקבים? היא בסוף הורידה, וזה היה החלק הכי פחות חשוב בערב.