הלקוח שהגיע לדבר, ואני שהתכוננתי לגרוע מכול

היי לכולם! מה קורה? איך הבוקר? רגע, איפה הנימוסים שלי, אתם בכלל לא יודעים מי אני. אז ככה. אני עדן, בת עשרים ושלוש, ואחרי שסיימתי שירות לאומי מצאתי את עצמי, באופן שאמא שלי עדיין מנסה לעכל, עובדת בסוכנות של נערות ליווי בתל אביב. קוראים לסוכנות שלנו “לב פתוח”, ותאמינו לי, השם הזה מתאים להם יותר משם של חנות פרחים. אני גבוהה, רזה מדי לטעם של סבתא שלי, עם שיער שחור שעשיתי לו החלקה ועכשיו הוא חלק גם אחרי ששוחה בים, ועיניים ירוקות שאנשים לא מצליחים להסתכל לתוכן יותר משלוש שניות. בדקתי. ספרתי.

אני בתחום שלוש שנים, שזה בשנים של נערות ליווי בערך כמו עשר שנים של מורה בכיתה ט׳. היו ערבים מעולים, היו ערבים בינוניים, והיו כמה שאני מעדיפה לשכוח כמו את התספורת שלי בגיל ארבע עשרה. אבל אני אופטימית. חייכנית. החיוך שלי, לפי עדויות, ממיס גם מאבטחים בקניון. יש שאומרים שאני תמימה, שעוד לא ראיתי כמה העולם יכול להיות קשה. אולי. אבל אם להתבגר אומר לחשוד בכל מי שאומר לי שלום, אני מעדיפה להישאר ילדה בנשמה. ועכשיו, לסיפור.

לפני חודש מתקשרת אליי הרכזת מהסוכנות. “עדן, יש לך לקוח חדש. קוראים לו יואב, הוא כמעט בן ארבעים.” ארבעים! אני ישר מדמיינת גבר שראה הכול, שיודע הכול, שישב פעם ליד כל אישה בתל אביב. ואם הוא יחשוב שאני חובבנית? ואם הוא יכתוב עליי ביקורת של כוכב אחד, כאילו אני מסעדה שהגישה פסטה קרה? ניסיתי להתחמק. אמרתי שיש לי מיגרנה. ואז הוספתי שהמחזור בדרך. ואז, כשזה לא עבד, אמרתי שכל הגוף כואב לי. עוד דקה והייתי ממציאה גם שפעת עופות. הרכזת רק צחקה. “הוא רוצה רק אותך. ואין לי אף אחת אחרת. תתאוששי.”

יואב הגיע לדירה הדיסקרטית שלי בתל אביב בשעה המדויקת, שזה כבר הישג לגבר תל אביבי. קרחת בהתהוות, כרס קטנה שהציצה מתוך חולצה צמודה מדי, ופרצוף של מי שלא ישן שבוע. הוא בכלל לא הטעם שלי, אבל באותו רגע הבנתי שאני גם בכלל לא מה שהוא בא בשבילו. הוא התיישב, הסתכל על הידיים שלו, ואני אמרתי לו: “תשמע, אני מקשיבה ממש טוב. זה הכישרון השני שלי.” הוא צחק. בפעם הראשונה.

ואז הוא סיפר. על אשתו, רותי, שאיתה היה יותר מעשרים שנה. איך התחתנו צעירים כי זה מה שעשו אז. איך עם השנים הם הפכו לשני שותפים לדירה שמחלקים ביניהם מי מוציא את הזבל. ואיך לפני שבועיים הם החליטו לשים לזה סוף, בלי צעקות, רק בעייפות. “אני לא רוצה סקס,” הוא אמר לי, כמעט נבוך. “אני רוצה מישהי שתקשיב.” ואני, שהתכוננתי לבחינת בגרות במיטה, קיבלתי שיעור בפסיכולוגיה.

דיברנו ארבע וחצי שעות. ארבע וחצי! אני לא מדברת ככה אפילו עם החברה הכי טובה שלי. שתינו תה, אכלנו את כל הבמבה שהייתה לי בארון, הוא צחק, הוא כמעט בכה, ואני רק הייתי שם. בסוף הוא שילם בנדיבות, חיבק אותי ואמר תודה כאילו הצלתי לו את החיים. לא ראיתי אותו מאז. אבל מכל סיפורי הסקס האמיתיים שיש לי מהעבודה, הסיפור הכי חזק שלי הוא דווקא זה שבו לא קרה בכלל סקס. החיים, מה לעשות, אוהבים הפתעות.