הנהג שלי מהעולם הבא (או משהו כזה)

תל אביב, יולי, שלושים ושתיים מעלות בצל ולחות של סאונה ציבורית. שקד, בת עשרים ותשע, מעצבת גרפית שהלקוחות שלה מתקשרים אליה גם בשבת (“רק שינוי קטן בלוגו, נשמה”), יצאה מהסטודיו כשהשמש כבר כמעט ויתרה. שבוע קודם היא נפרדה מבן הזוג אחרי חמש שנים, שבהן הוא בעיקר שיחק בפלייסטיישן והיא בעיקר ויתרה. הלב שלה היה סחוט כמו הטישו שבתיק. אוטובוס? אין סיכוי. ללכת? בחום הזה? רק אם היא רוצה להגיע הביתה בתור שלולית.

היא הרימה יד, ומונית עצרה לידה כאילו חיכתה לה מעבר לפינה. הנהג היה בחור בשנות השלושים, שיער שחור קצר, עיניים בצבע דבש ופרצוף של מי שישן ארבע שעות בלילה אבל עדיין נחמד לאנשים. “ערב טוב,” חייך. “לאן נוסעים?”

“לבן יהודה, בבקשה.” היא נכנסה, והרדיו פתח בשיר של כוורת, בדיוק זה שהיא יודעת לשיר בעל פה, כולל הקולות. “יש לך טעם מעולה,” אמרה. “לא אני,” ענה, “זה האוטו. הוא נתקע בשנות השבעים ומסרב לצאת.”

היא צחקה. באמת צחקה, בפעם הראשונה מזה שבוע. הוא הציג את עצמו, יואב. נוהג בערבים, ובבקרים לומד פילוסופיה. “אני יודע, השילוב הכי לא רווחי בעולם,” אמר, “אבל אנשים מעניינים אותי. כל אחד נכנס עם סיפור, ואני מקבל שורה בחינם.” הם דיברו כל הדרך, על סרטים, על לקוחות מעצבנים ועל למה תל אביבים לא מאותתים. כשהגיעו, שקד נשארה עוד רגע במושב. “תגיד… אתה עובד גם מחר?” הוא חייך במראה. “בשבילך? אני יכול להיות הנסיעה הראשונה והאחרונה של היום.”

וככה זה התחיל. הוא אסף אותה מהסטודיו, הם שתו קפה בגינת מאיר ואכלו שווארמה על המדרכה. הכול לאט, בלי לחץ, בלי “אז מה אנחנו?”. הנשיקה הראשונה הייתה בחניה, באמצע שיר של אריק לביא, ומשם הדברים התחממו מהר יותר מהמזגן הישן של המונית. בדירה שלה הוא התגלה כאיש סבלני במיוחד, מהסוג שמקדיש תשומת לב לכל פרט, והיא גילתה שאחרי חמש שנים של שגרה, מישהו עדיין יודע להפתיע אותה, בנשיקות במקומות שלא חשבה עליהם ובקצב שגרם לה לשכוח את כל הלוגואים שבעולם. השכנה מלמטה, יש לציין, התחילה להסתכל עליה במעלית בחיוך מבין.

שנה אחרי, הוא חנה מול הסטודיו, יצא מהמונית והושיט לה צרור מפתחות. “כל החיים הייתי נהג בתחנות של אחרים. אולי תהיי התחנה שלי?” היא חטפה את המפתחות. “סע כבר, רומנטיקן.” ואז נישקה אותו ארוכות, באמצע הרחוב, מול כל הנהגים שצפרו.

הם נהיו זוג מהסוג שכולם מקנאים בו. היא חזרה לצייר, הוא כתב שירים קטנים במחברת מרופטת שלא נפרד ממנה. ואז, יום אחד, יואב פשוט לא הגיע. בלי הודעה, בלי וואטסאפ, הטלפון כבוי. באוניברסיטה אמרו לה שאין סטודנט כזה. בחברת המוניות הפקיד אפילו לא הרים את הראש: “יואב? אין לנו. אולי חלמת, מאמי?” שקד, שבדרך כלל יודעת להתווכח עם כל פקיד, פשוט יצאה משם בלי מילה.

בלילה היא מצאה במגירה את המחברת שהוא שכח. בין שירי האהבה חיכה דף מוזר: “אם אעלם, אל תחפשי אותי בתחנה הבאה. אני לא באמת מכאן. אני מגיע רק למי שאיבדה את עצמה. הפעם התאהבתי, ולזה לא תכננתי.” באותו לילה הוא הופיע לה בחלום, במונית, מול נוף שלא היה תל אביב ולא שום מקום על המפה. “אני בסדר,” הוא אמר. “את צריכה להמשיך.”

שקד התעוררה עם תחושה מוזרה של שלמות. היא כבר לא מחפשת הסברים. היא רק עולה על הרבה מוניות, הרבה יותר ממה שתקציב סביר מאפשר. כי אולי, רק אולי, באחת מהן יתנגן שוב שיר של כוורת, ומישהו עם עיניים בצבע דבש יגיד לה “לאן נוסעים?”.