הנוצה, הצעיפים ואני

יש אנשים שמכורים לסושי, יש כאלה שלא מסוגלים בלי כדורגל, ואני? אני חלש מול קוקסינליות. אל תשאלו אותי למה, זה פשוט עובד עליי. החיוך הזה, הביטחון, הגוף שנראה כאילו מישהו עבד עליו עם סרגל ועם הרבה אהבה. אחרי שנים של פנטזיות, הגיע סוף סוף הערב שבו הפסקתי לדמיין.

היא קראה לעצמה נטלי, ואת חדר המלון בתל אביב היא בחרה, כולל הנוף לים ומיני בר שלא נגעתי בו כי הייתי עסוק מדי בלבלוע רוק. כשנכנסה, בשמלה אדומה ועם עקבים שהיו צריכים רישיון נשק, הבנתי שהערב הזה לא יתנהל לפי התוכנית שלי. אם בכלל הייתה לי תוכנית.

לפני זה, לשם הפרוטוקול, התכתבנו שבוע שלם. אני שלחתי הודעות ארוכות ונרגשות כמו נער שכותב שירים, והיא ענתה במילה אחת ובאימוג׳י של להבה. זה עבד עליי פי אלף יותר טוב מכל מכתב אהבה. ביום של הפגישה החלפתי שלוש חולצות, התגלחתי פעמיים ושאלתי את המראה אם אני נראה בסדר. המראה, כרגיל, לא ענתה.

״בוא נעשה עסקה,״ היא אמרה, ושלפה מהתיק שני צעיפי משי. ״הערב אני הבוסית. מילה אחת ממך ואני מפסיקה.״ הסכמתי כל כך מהר שהיא צחקה. תוך דקה מצאתי את עצמי שכוב על המיטה, ידיים ורגליים קשורות בעדינות, נראה כמו מתנה שמחכה שיפתחו אותה.

ואז היא רקדה. לא סתם רקדה, עשתה מופע שלם סביב המיטה, ואני לא יכולתי לזוז ולא רציתי. כשהוציאה נוצה, ידעתי שאני בבעיה. היא דגדגה אותי בכל מקום שאפשר לדמיין, וגם בכמה מקומות שלא ידעתי שקיימים. כל פעם שהתקרבה, היא מיד התרחקה שוב, וזה שיגע אותי לגמרי.

בשלב מסוים התחלתי לצחוק, חצי מהדגדוג וחצי מהמצב עצמו, גבר בוגר קשור למיטה במלון בתל אביב ומתחנן לנוצה. היא צחקה איתי, רכנה ולחשה לי באוזן שהצחוק הוא סימן טוב, כי אנשים שצוחקים במיטה תמיד נהנים יותר. אחר כך היא הפסיקה לצחוק, הסתכלה לי עמוק בעיניים, והחדר כולו נהיה פתאום הרבה יותר חם.

כשהיא סוף סוף עלתה עליי, הרגשתי אותה כולה, ואם חשבתם שזה יבלבל אותי, טעיתם, זה רק הדליק אותי יותר. ניסיתי לגעת בה, אבל הצעיפים הזכירו לי מי המנהלת. היא נישקה, ליקקה, לקחה אותי לפה שלה, ושלחה אותי לירח ובחזרה, ואז שוב לירח, כי למה לעצור בפעם אחת.

הגניחות שלה היו הדבר הכי מחרמן ששמעתי בחיים, וכל פעם שחשבתי שהגעתי לגבול, היא הוכיחה לי שיש עוד קומה. בסוף כבר לא ספרתי. אני רק זוכר שהשכנים בחדר הסמוך דפקו פעם אחת על הקיר, ושהיא צעקה להם בחזרה שיתאפקו.

בבוקר היא שחררה אותי, הזמינה שני קפוצ׳ינו לחדר ושאלה בחיוך ממזרי אם אני רוצה להיות הבוס בפעם הבאה. אמרתי לה שאני בכלל לא בטוח שאני רוצה, ושהצעיפים יכולים להישאר אצלי בינתיים.