הקוסמופוליטן, הבחור מהכניסה והטלפון השקט

בואו נתחיל בווידוי: אני לא בחורה של התאהבויות מהירות. אני בחורה של סדרות בנטפליקס ושל ״רק עוד פרק אחד״. אבל בשישי ההוא, כשמיכל אספה אותי בחצות, משהו באוויר היה שונה. אולי זה היה הירח. אולי זה היה השמפו החדש. אולי פשוט הייתי צריכה לצאת מהבית לפני שהספה תבלע אותי לגמרי.

הפאב שלנו נמצא בסמטה במרכז העיר, ממש מול כמה דירות דיסקרטיות בתל אביב שמיכל תמיד מצביעה עליהן ואומרת ״אני בטוחה שקורים שם דברים״. בכניסה עמדו כמה בחורים, ואחד מהם, גבוה עם חיוך של פרסומת למשחת שיניים, נעץ בי עיניים. אני, בקטע מאוד בוגר, הסתכלתי על הרגליים שלי והתפללתי לא למעוד.

בפנים, הכול כרגיל: מוזיקה רועשת, ריח של בירה ובושם ״אני מנסה יותר מדי״, וגברים שסורקים את הבר כמו מאבטחים בשדה תעופה. הזמנתי קוסמופוליטן, כי אני קלישאה מהלכת ואני מקבלת את זה. מיכל הזמינה מרטיני והתחילה פלירט אינטנסיבי עם בחור עם משקפיים. תוך עשר דקות היא כבר צחקה מבדיחות שלו, ואני הבנתי שאיבדתי אותה לערב.

ואז, כמו בסרט רומנטי בתקציב נמוך, החתיך מהכניסה הופיע לידי. ״היי, אני רועי. אני מזמין אותך למשקה, ואם תסרבי אני אצטרך לחיות עם הבושה הזאת לנצח.״ אמרתי לו שזה שימוש ציני בטכניקות רגשיות. הוא אמר שכן, ושזה עובד. צדק. הוא לקח וויסקי, אני הסתפקתי במים עם נענע, כי מישהי פה רצתה להיות חדה.

והשיחה? פשוט עפה. גילינו ששנינו שונאים כוסברה, ששנינו בכינו בסוף של ״מלך האריות״ (גם בגיל שלושים), וששנינו מפחדים מיונים. הוא היה מצחיק, חכם, והריח שלו היה כזה שהיה לי חשק להכניס אותו לבקבוק. בשלב מסוים הוא התקרב לנשק אותי, ואני, אל תשאלו למה, הזזתי את הראש. הפרצוף שלו היה כמו של כלבלב שלא קיבל חטיף. ואני? רציתי לנשק אותו כל כך שזה כאב.

בסביבות שתיים הוא שאל אם בא לי להמשיך אצלו. ניהלתי ויכוח פנימי סוער. הצד האחראי אמר ״אולי נחכה?״. הצד השני אמר ״את בת שלושים ואחת, צלולה, ויש לך הלבשה תחתונה חדשה. מה בדיוק את מחכה?״. הצד השני ניצח בנוק אאוט.

הדירה שלו נראתה כמו חנות וינטג׳ שמישהו גר בה: כורסה כתומה, פטיפון, ומנורת לבה. אמיתית! הוא פתח יין אדום, ישבנו על הספה, ולאט לאט הצחוק הפך לשקט כזה, טעון, שבו כל נגיעה ביד מרגישה כמו חשמל.

מפה זה הלך מהר ובו בזמן לאט. הנשיקה הראשונה הייתה שווה את כל ההמתנה. כשהוא גילה את התחרה השחורה שקניתי באותו בוקר, הוא אמר ״וואו״ בקול כל כך כנה שהרגשתי כמו דוגמנית. הוא היה עדין, קשוב, שאל מה אני אוהבת ובאמת הקשיב לתשובה. בואו נגיד שהשכנים שלו למדו עליי כמה דברים באותו לילה.

בבוקר הוא הקפיץ אותי הביתה, נשיקה בלחי, ״נדבר״. ואני חיכיתי. ובדקתי שהטלפון לא על שקט. ובדקתי שוב. ושוב. הוא לא התקשר. בהתחלה נעלבתי, אחר כך כעסתי, ובסוף השלמתי. כי האמת? זה היה אחד הלילות הכי טובים בחיים שלי. ואם רועי קורא את זה: אתה עדיין חייב לי טלפון.