הרופא שלא אהב הפתעות

ד״ר איתי שגב היה מהאנשים שמגיעים לפגישה חמש דקות לפני הזמן ומתעצבנים על עצמם שזה לא שש. כל בוקר בשבע ארבעים וחמש הוא נכנס למרפאת העיניים שלו בצפון תל אביב, שתה אספרסו קצר (כי ארוך זה בלגן), עבר על התיקים של היום וסידר את העט ליד לוח הבדיקות. בזווית ישרה. הוא בדק.

הוא לא סבל הפתעות. לא סבל דרמות. החיים, לדעתו, היו אמורים להתנהל כמו טבלת אותיות: שורה אחרי שורה, מהגדול לקטן, בלי שאלות מיותרות.

ואז נכנסה מורן, והטבלה התחילה לרקוד.

מורן הייתה המטופלת השלישית באותו בוקר. בת שלושים ושתיים, עיתונאית שבשעות אחרות עבדה גם כמלווה, עם עיניים חומות בהירות וטשטוש ראייה קל. ״אני יודעת, זה המסכים,״ אמרה, ״או שהעולם פשוט החליט להיות מעורפל. גם זה אפשרי.״ איתי חייך, מה שקורה לו בערך פעם ברבעון. ״העולם תמיד היה מעורפל. אני רק מחלק משקפיים.״

הבדיקה הייתה שגרתית. כאילו. כי מורן ענתה על כל שאלה עם עוד שאלה, שתלה בדיחות בין ״תקראי את השורה התחתונה״ ל״עכשיו עם העין השנייה״, ואיתי מצא את עצמו שואל דברים שלא היו בטופס. בסוף רשם לה עדשות חדשות. היא כבר הייתה בדלת, ואז הסתובבה. ״רגע, גם לרופאים יש טשטוש, או שאתם מחוסנים?״ ״רק כשנכנסות לכאן נשים כמוך,״ ענה, ומיד רצה לקבור את עצמו מתחת לשולחן. היא חייכה. הוא הסתובב עם הכיסא לקיר, כאילו יש שם משהו מעניין מאוד.

שבוע אחרי היא חזרה, בשביל בדיקת התאמה. רשמית. השיחה ברחה מהר מהעיניים: מוזיקה, אקסים, פחדים, ההוא מהבניין שלה שמנגן חצוצרה בשבת. היא סיפרה על אובדן ששינה לה את המבט על החיים. הוא סיפר שרצה להיות אמן, אבל אבא שלו חשב שאמנות זה תחביב לפנסיה. ״אני רואה יותר טוב,״ אמרה בסוף, ״אבל לידך הכול קצת רך.״ ואיתי, האיש שלא אוהב הפתעות, הפתיע את עצמו: ״רוצה להמשיך לדבר במקום בלי לוח אותיות?״

הם נפגשו באותו ערב בבית קפה קטן. אפס מילים על עיניים. הרבה מילים על לב. הוא, כמובן, היה זהיר: העביר את התיק שלה לרופאה אחרת, וידא שהכול בסדר מבחינה מקצועית, ורק אז הסכים לנשיקה הראשונה. שהייתה, יש לציין, ממש לא שגרתית. באותו לילה גילתה מורן שאיש שמסדר עטים בזווית ישרה יודע גם להיות מאוד, מאוד לא מסודר. הבגדים נזרקו לכל עבר, העט האהוב שלו התגלגל מתחת לספה, ואף אחד מהם לא טרח לחפש אותו. בבוקר, לראשונה בקריירה שלו, איתי הגיע למרפאה בשמונה ועשרים. המזכירה כמעט התקשרה למשטרה. כשהוא חייך אליה ואמר ״בוקר טוב״, היא כבר הייתה בטוחה שמשהו קרה לו בראש.

היום הוא ממשיך לבדוק עיניים, והיא כתבה עליו טור בשם ״הרופא שגרם לי לראות את עצמי אחרת״. ושניהם יודעים: הראייה הכי חדה לא מגיעה מעדשה, אלא ממישהו שמסתכל עליך באמת.