הרקדנית, העמוד ואני

אני לא מהטיפוסים שמתגעגעים לעבר. הצבא נשאר בצבא, ואת האקסית שלי אני מעדיף לזכור רק כשאני צריך מוטיבציה לחדר כושר. אבל יש תקופה אחת שאני כן נזכר בה בחיוך. התקופה של דירות דיסקרטיות.

זוגיות פשוט לא הלכה לי. ניסיתי, אני נשבע. אבל אחרי הדייט השלישי ברציפות שבו מישהי בילתה את הארוחה בטלפון, החלטתי לשנות כיוון. נערות ליווי, כך גיליתי, לא בודקות את האינסטגרם באמצע שיחה.

הדירה שאני זוכר במיוחד נראתה כמו מלון בוטיק שמישהו שכח לרשום באתרי ההזמנות. ג'קוזי, יין, שטיחים שהרגליים שוקעות בהם, תמונות על הקירות. היה חסר רק שלט: נא להיכנס ולהיות מאושר.

והיה שם עמוד. עמוד ריקוד אמיתי, באמצע הסלון. סיוון, שקיבלה אותי, ניגשה אליו כאילו הוא חבר ותיק, ונתנה מופע ששווה כרטיס לשורה הראשונה. בגד אחרי בגד עף לכל עבר, ואחד מהם נחת לי על הראש.

היא הודיעה לי לשבת על הספה ולא לזוז. ניסיתי לקום כמה פעמים, כי אני ג'נטלמן ורציתי לעזור, אבל היא שלחה אליי מבט של מורה לחשבון וחזרתי לשבת. היה ברור מי מנהל את הערב הזה, ובאופן מפתיע זה לא הפריע לי בכלל.

היא ליטפה את העמוד, נצמדה אליו, ואפילו נשקה לו. אני ישבתי שם ופיתחתי קנאה רצינית בצינור מתכת. זו לא תחושה שחשבתי שאחווה אי פעם. ניסיתי להיראות רגוע, לגמתי מהיין כאילו אני מבקר מסעדות, אבל היד שלי רעדה כל כך שהכוס צלצלה על השולחן. סיוון שמעה, הסתובבה, וצחקה צחוק קטן ומרושע. היא ידעה בדיוק מה היא עושה. אני, לעומת זאת, כבר לא ידעתי איך קוראים לי ובאיזה יום בשבוע אנחנו.

אחרי כמה סיבובים הבנתי שהצינור מקבל יותר תשומת לב ממני, וזה לא בא בחשבון. קמתי, והפעם היא דווקא חייכה. היא הורידה ממני את הבגדים בקצב של אלופת פירוק מתנות. נשיקה בצוואר, נשיקה בפה, ואז היא ירדה לאט על הברכיים. אני רק אומר שהמבט שהיא נתנה לי מלמטה צריך להיות מוגן בזכויות יוצרים.

שאלתי אם היא נהנית, והיא הנהנה בלי להפסיק. כשהרגשתי שעוד רגע הכול נגמר, הרמתי אותה ונשענו על הקיר. הקיר הזה כנראה ראה הרבה, כי הוא לא התלונן. סיימנו בגדול, ממש בגדול.

אחר כך שכבנו על השטיח, מתנשפים כמו אחרי ריצת עשרה קילומטר. היא הדליקה סיגריה, הסתכלה עליי ושאלה אם אני מוכן לסיבוב שני. אמרתי לה שתיתן לי חמש דקות וכוס מים. היא נתנה לי שלוש.

ואת הסיבוב השני, אגב, עשינו בג'קוזי. כי אם כבר יש ג'קוזי בדירה, חבל לבזבז אותו על פרצופים רציניים. עד היום, כשאני רואה עמוד בתחנת אוטובוס, אני מחייך כמו אידיוט. אנשים מסתכלים עליי מוזר. שיסתכלו. יש לי סיבה טובה, ואני לא מתכוון לשתף אותה עם אף אחד מהם.