השחרור, יוסי, ומעטפה אחת חשודה

תודו שגם לכם יש חבר כזה בצבא. זה שבא לשמירה עם ספיקר, זה שאיכשהו תמיד מוצא פיצה בשטח שאין בו קליטה. אצלי קוראים לו יוסי, והוא המציא את המילה ״מוגזם״, או לפחות ככה הוא טוען. אז כשהתקרב הסוף של המילואים שלי, אחרי שנים של משקפת, פק״לים ושינה בעמידה, ידעתי שיוסי לא ייתן לזה לעבור בשקט. מה שלא ידעתי זה עד כמה לא בשקט.

האמת? הייתי מבולבל. מצד אחד, חופש! אין יותר מסדרים, אין יותר מפקד שמתקשר בשבת. מצד שני, מי אני בלי הצבא? מי ישאל אותי אם שתיתי מים? הרגשתי כמו כלב שמשחררים מהרצועה ואז הוא עומד במקום ולא בטוח לאן לרוץ. ביום האחרון החזרתי את הציוד, החבר׳ה חיבקו אותי כאילו אני יוצא לחלל, ואני יצאתי לשמש של בית ליד וחשבתי: טוב, ועכשיו מה?

ועכשיו הגיע יוסי. הוא דפק לי בדלת בערב, עם חיוך של חתול שאכל קנרית שלמה, ונתן לי מעטפה. בפנים היה כרטיס מבריק, ממש עם הדפסה מוזהבת, ועליו: ״לילה אחד שלא תשכח. נערות ליווי מתל אביב. בלי שאלות.״ אמרתי לו: ״יוסי, אתה רציני?״ הוא אמר: ״אחי, אני אף פעם לא רציני. אבל זה כן.״

ישבתי עם הכרטיס הזה ביד חצי לילה. האם זו דרך הולמת לסיים שירות? האם סבתא שלי הייתה מאשרת? (תשובה: בטח שלא, אבל סבתא שלי גם חושבת שוואטסאפ זה סוג של מחלה.) בסוף ההחלטה הייתה פשוטה. אם כבר לסגור פרק, אז עם פאנץ׳.

למחרת בבוקר עמדתי מול הארון עשרים דקות. אחרי שנים של זית, גיליתי שאין לי מושג מה לובשים למסיבה כזאת. ג׳ינס? חולצה מכופתרת? בושם? בסוף התקשרתי ליוסי, והוא אמר משפט שאני עדיין לא מבין עד הסוף: ״תתלבש כמו מישהו שהבנות ירצו לספר עליו לחברות שלהן.״ אז התגלחתי פעמיים, ריססתי בושם שקיבלתי ליום הולדת לפני שלוש שנים ועוד לא פתחתי, ויצאתי מהבית בתחושה שאני הולך לראיון עבודה בעולם שאין לי בו ניסיון בכלל.

הדירה שיוסי השיג בצפון העיר הייתה נראית כמו קליפ של שנות התשעים: תאורה סגולה, בלונים כסופים, ומוזיקה שהרעידה את הכוסות על השולחן. ואז הן הגיעו. שלוש בנות, בטוחות בעצמן, יפות בטירוף, והחבר׳ה שלנו, לוחמים קשוחים שראו הכול, פתאום שכחו איך מדברים. אחת מהן, שירן, התיישבה לידי ואמרה: ״אתה החוגג? אתה נראה כמו מישהו שצריך לצחוק.״ צדקה.

היא הייתה מצחיקה בצורה לא הוגנת. תוך עשר דקות כבר חיקתה את המפקד שלי מהתיאורים שלי, ואני בכיתי מצחוק. אחר כך רקדנו, והגוף שלה נצמד לשלי בדרך שהזכירה לי שאני לא רק לוחם, אני גם גבר שלא נגעו בו כבר הרבה זמן. כשהיא שאלה, בחיוך עקום, אם אני רוצה הפסקה שקטה מהרעש, אמרתי כן מהר כל כך שהיא צחקה עליי. בחדר הקטן, עם מנורת לילה בצורת ירח, היא לקחה את הזמן. נשיקות איטיות, ידיים סקרניות, ובכל פעם שאלה אם זה טוב לי. זה היה טוב. מאוד.

אבל הקטע הכי מפתיע בא אחרי. במקום ללכת, נשארנו לשכב ולדבר. היא סיפרה שהיא לומדת עיצוב פנים ושונאת חומוס (כן, יש אנשים כאלה), ואני סיפרתי לה דברים מהשירות שאפילו לאמא שלי לא סיפרתי. כשיצאנו לסלון, יוסי ישב על הרצפה עם שתי הבנות האחרות ושיחקו טאקי. טאקי! במסיבת רווקים של מלכי הלילה.

אז מה למדתי? שהבנות האלה הן לא אביזר של מסיבה, הן אנשים עם סיפורים, הומור וחלומות. שאחווה יכולה להיווצר גם בין זרים, בשלוש לפנות בוקר, על שטיח מלא פירורים. ושיוסי, למרות הכול, יודע לארגן לילה. אל תגידו לו שאמרתי.