השכנה מלמטה והפתק בתיבת הדואר

תמיד חשבתי שרומנים עם שכנות קורים רק בסדרות טורקיות. ואז הכרתי את אורנה מהקומה השנייה. אורנה גרה עם חבר שלה, לא נשואים, מהסוג של זוגות שנשארים יחד בעיקר כי אף אחד לא מתחשק לו לפרק את הספה מאיקאה. ידעתי עליה בדיוק שני דברים: שהיא מחייכת יפה, ושהיא שומעת שירים של עומר אדם בקולי קולות ביום שישי.

יום אחד, ליד תיבות הדואר, היא קרצה לי. לא קריצה של בוקר טוב, קריצה של הבנת אותי, נכון? הבנתי. למחרת מצאתי בתיבה, בין החשבון של חברת החשמל לפרסומת לפיצה, פתק עם כתובת של דירה דיסקרטית ושעה. זה היה המכתב הכי מרגש שקיבלתי מאז הטופס של הצבא.

כל היום ההוא הייתי בלתי נסבל בעבודה. קראתי את אותו מייל ארבע פעמים, שכחתי את הקפה במיקרוגל ושאלתי את הבוס שלי אם הוא מאמין בגורל. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי על הראש, ואולי הוא צדק. בשעה ארבע כבר עמדתי מול המראה בשירותים של המשרד ותרגלתי חיוך שיגיד שאני רגוע לגמרי. הוא לא אמר את זה.

הגעתי בזמן, אפילו מוקדם, ולא אגיד לכם כמה פעמים בדקתי את הריח שלי במעלית. היא פתחה את הדלת, ולא בזבזה מילים. היא רצתה אותי, ככה פשוט, ואני מזמן לא הרגשתי שאישה מסתכלת עליי כמו שמסתכלים על עוגה אחרי צום.

הדירה, דרך אגב, הייתה מקסימה. מצעים לבנים, נרות ריחניים ומקלחת עם יותר כפתורים מקוקפיט של מטוס. לא הספקתי לבדוק אף אחד מהם, כי אורנה כבר משכה אותי בחגורה לכיוון המיטה, ואני הבנתי שאת הסיור במתקנים נשאיר לפעם אחרת.

היא נשכבה על המיטה וסימנה לי לבוא, ואני, ילד טוב, באתי. היא פינקה אותי בפה שלה עד שהחבר שלה, הספה מאיקאה ועומר אדם נעלמו לי לגמרי מהראש. אחר כך התגלגלנו לרצפה, כי מסתבר שהמיטה הייתה קטנה עלינו, ושם התמזגנו בקצב שהלך והתגבר.

ניסיתי להתאפק, באמת ניסיתי, אבל היא לא עזרה בכלל. בסוף התפוצצנו יחד, צועקים כאילו קבוצה שלנו הבקיעה בדקה התשעים. שכבנו מיוזעים, צוחקים, והיא שלפה סיגריה אחת וחלקה אותה איתי.

״אז מה עכשיו?״ שאלתי, כמו גבר בוגר ואחראי. ״עכשיו אתה הולך הביתה בדרך הארוכה,״ היא אמרה, ״כדי שלא נגיע לבניין באותו זמן.״ אישה עם תוכנית. התאהבתי עוד קצת.

הלכתי הביתה בדרך הכי ארוכה שיש, עם חיוך מטופש שלא ירד לי מהפנים. אישה מבוגרת ברחוב שאלה אותי אם זכיתי בלוטו. אמרתי לה שבערך. כשנכנסתי לבניין, שמעתי מלמטה את הצחוק של אורנה מהדירה שלה, ונשבעתי לעצמי שאני לא אסתכל על הדלת שלה. הסתכלתי, כמובן.

מאז, כשאני שומע את עומר אדם מהקומה למטה ביום שישי, אני מחייך. ובודק את תיבת הדואר. ליתר ביטחון, פעמיים ביום, ולפעמים גם שלוש, למקרה שיש שם פתק חדש.