וידוי קטן על חבלים גדולים

אני חייבת להודות במשהו. כבר כמה שבועות אני מבלה את הערבים בקריאת הסיפורים והפוסטים כאן, ומשהו קורה לי. אני עוד לא בטוחה אם זה משבר גיל ארבעים מוקדם או פשוט התעוררות, אבל התוצאה היא אותה תוצאה: החשק שלי עלה לרמות שמצדיקות התראה של פיקוד העורף. ואחרי חשיבה מעמיקה, בערך שתי כוסות יין, הגעתי למסקנה מה אני באמת רוצה. אני רוצה להיות קשורה.

כן, כן, קשורה

לא בקטע של סרט פעולה, אלא בקטע הרבה יותר נעים. אזיקים רכים, רצועות על פרקי הידיים, ואפילו מוט פיזור לקרסוליים, שזה מכשיר שעד לפני חודש חשבתי שהוא כלי לתיקון מדפים. משהו שמגביל אותי ומשאיר אותי פתוחה לגמרי למה שהוא מחליט. וכשאני ככה, חסרת אונים ומבסוטה, משהו בבעלי, שי, מתעורר. הבחור שבדרך כלל מתלבט עשרים דקות איזה רוטב לבחור לפסטה הופך פתאום לבטוח, נחוש ושולט. ואני? אני שותקת, מצייתת ונמסה. מי היה מאמין.

וחשוב לי להגיד: כל זה קורה כי סגרנו הכול מראש. יש לנו מילת ביטחון, והיא מצחיקה מספיק כדי שאף אחד לא יגיד אותה בטעות. ברגע שהיא נאמרת, הכול נעצר. בלי עלבונות, בלי שאלות. ככה זה משחק, ולא משהו אחר.

הפעם הראשונה הייתה, איך לומר, קומדיה. שי קנה ערכה באינטרנט, והיא הגיעה עם הוראות בסינית ותמונה של חיוך מפחיד על הקופסה. הוא ניסה לקשור קשר מלחים שראה ביוטיוב, ואחרי עשר דקות שנינו היינו מגוללים בחבל אחד גדול, צוחקים עד דמעות. אבל בפעם השנייה הוא כבר התאמן, ובפעם השלישית, נגיד רק שהשכנים שוב כתבו בקבוצת הבניין.

והחלק הכי מפתיע? אחרי כל ערב כזה, שי הופך לדבר הכי רך בעולם. פותח את הרצועות לאט, מעסה לי את הידיים, מביא מים ושוקולד, ושואל שלוש פעמים אם הכול בסדר. השולט הנחוש נעלם, ובמקומו מופיע הבחור שמתלבט על רוטב לפסטה. ואני אוהבת את שניהם, כל אחד בזמן שלו, ובמיוחד את הרגע הזה שבו האחד מתחלף בשני.

ועכשיו תורכם

כל הסיפור הזה גרם לי לתהות על ההרגלים המוזרים שלנו, ועל כמה זוגות נשואים אחרים מסתובבים עם סודות דומים מתחת לשמיכה. אז הנה השאלות שלי אליכם, החבר׳ה הלוהטים של האתר:

• איזה הרגל מיני או פטיש שלכם היה גורם לחברים שלכם לירוק את הקפה?
• מה אצלכם בגדר ״לא, תודה״ מוחלט, למרות שכולם מסביב נשבעים שזה מדהים?
• ולמה? מה גורם לכם לאהוב דבר אחד ולברוח מאחר?
• האם ניסיתם פעם משהו רק מסקרנות, בהסכמה מלאה, ופתאום גיליתם שאתם מכורים?

תכתבו בלי בושה. אני מבטיחה לא לשפוט, ובעיקר לא לספר לשי על מי מתוך המכרים שלנו אני חושדת. ולמי שעדיין מתלבט אם להעלות את הנושא בבית, טיפ קטן מניסיון: תתחילו בשיחה, לא בקנייה. ערכה מהאינטרנט עם הוראות בסינית אפשר להשיג תמיד. אמון בונים לאט, ושווה כל דקה.