חג הודיה, משפחה חדשה וערימת עצים אחת
בואו נדבר רגע על חג ההודיה. אני, מאיה, ישראלית גאה, חיה באמריקה כבר שלוש שנים ועדיין לא הבנתי למה אוכלים תרנגול הודו ענק שאף אחד לא אוהב באמת. אבל השנה הייתה לי בעיה גדולה יותר מהודו יבש: אריאל, החבר שלי, הזמין אותי לחגוג עם כל המשפחה שלו. כל. המשפחה. בפעם הראשונה.
אריאל הוא, איך לומר, החבר שאמא שלכם הייתה מזמינה לשישי. מנומס, חכם, מתחשב, מקפל את הכביסה לפי צבעים. אבל לפעמים הוא שקט כזה, מסתורי, ואני לא תמיד יודעת מה עובר לו בראש. אז כשהוא הזמין אותי לבקתה של ההורים שלו בהרים, אחרי כמה חודשים בסך הכול, הייתי בשוק. אולי הוא ריחם עליי, ישראלית בודדה בחג משפחתי. אולי. אבל אני מעדיפה לחשוב שאני פשוט מקסימה.
הנסיעה הייתה ארוכה כמו תור בקופת חולים. אריאל נהג, ואני לעסתי את השיער שלי, הרגל מגעיל שחוזר אליי כשאני לחוצה. ואז הגענו. שלג טרי, עשן מהארובה, בקתה מעץ וזכוכית כמו בפרסומת לשוקו חם, רק בגודל של מתנ״ס. אריאל כבר עמד בדלת ונופף כמו מדריך בטיול שנתי, ואני עוד ישבתי באוטו, סופרת נשימות.
אבא שלו: לחיצת יד, חיוך מדוד, אפס מילים מיותרות. עכשיו הבנתי מאיפה אריאל הגיע. אמא שלו: חמה, שקטה, מגישה לך קקאו לפני שאת מורידה מעיל. דמיינתי אותנו ככה בעוד שלושים שנה, ובאופן מפתיע, זה דווקא נראה לי לא רע בכלל.
בפנים היה ריח של צלי ופאי, ודודים סיפרו בדיחות שכבר שמעתי בווטסאפ לפני שנתיים. נרגעתי. ואז התיישבה לידי אחותו, ליאור, עם כוס יין ומבט של חוקרת משטרה.
"אז כמה זמן את כאן?"
"שלוש שנים."
"וזה החג הראשון שלך באמת?"
"כן. בישראל אנחנו לא אומרים תודה. אנחנו אומרים ׳נו, באמת?׳ וזה אותו דבר."
היא צחקה. "טוב, אולי השבוע תמצאי על מה להודות," ונתנה מבט מוזר באחיה. לא הבנתי. עדיין.
"צריך עצים לאח!" צעק מישהו. "אנחנו הולכים!" אמר אריאל, תפס לי את היד ומשך. ברגע שיצאנו מטווח שמיעה, הוא התכופף ולחש: "אני אתן לך משהו להודות עליו." היד שלו עשתה סיבוב קצר בין הרגליים שלי ונעלמה. "לא פה," אמר, ולקח אותי מסביב לבית, בשלג שעשה קרנץ׳ קרנץ׳ כמו במבה.
אני, שבדרך כלל לא סותמת את הפה, פתאום הפכתי לגמדה מסמיקה. הוא אף פעם לא דיבר אליי ככה. אבל זוכרים שסיפרתי לו פעם, אחרי שלוש כוסות יין, על פנטזיה קטנה ומביכה? מסתבר שהוא כן הקשיב. הבחור רושם הכול.
ליד ערימת עצים ענקית הוא עצר. "את בעניין? אם לא, אנחנו חוזרים לפאי ונשכח מזה." "בעניין," אמרתי, בקול של עכבר. "אז תתכופפי. ועל כל אחת, תגידי תודה. מבינה?"
ניסיתי לענות ולא יצא כלום. "מבינה?" שאל שוב, בקול שלא הכרתי. הנהנתי. החצאית עלתה, התחתונים ירדו, והראשונה נחתה על ישבן שהיה קר כמו מקרר של מכולת. "ת… תודה!" יצא לי, ואני לא בטוחה מי היה יותר מופתע, אני או הסנאי שהסתכל עלינו מהעץ.
הוא תפס לי את השיער ביד אחת והמשיך ביד השנייה. תוך דקה כבר לא הרגשתי קור. השלג שנחת עליי נמס כאילו אני תנור. שמעתי רוכסן נפתח ואנחה, ואמרתי לעצמי: וואו, מר מנומס.
ואז הוא עצר, נעמד מאחוריי, ומסתבר שהייתי מוכנה הרבה יותר ממה שידעתי. מה שקרה אחר כך היה ערבוב מטורף של חם, קר, כואב, טעים, והוא אמר לי מילים שאני לא אכתוב פה, כי אמא שלי קוראת את הבלוג. ואני? צעקתי "עוד!" כמו בהופעה של עומר אדם.
ברגע האחרון הוא יצא, השאיר מזכרת על התחתונים שלי והלביש לי אותם בחזרה. בחזרה! עם חיוך. אסף עצים, נשק לי וחזרנו פנימה. ליאור הסתכלה עליי, הרימה גבה ושאלה, "נו, מצאת על מה להודות?" ואני רק אמרתי, "תודה, כן."
הוסיפו חוות דעת