חצי רחוב, שלושים שניות ומפתח אחד שלא נמצא
“ותאמינו לי,” סיכם שאול ולגם מהבירה, “השולחן הזה ראה דברים.” ליהי עשתה פרצוף של מי שבלעה לימון שלם, יואב השתעל, ומאיה פשוט צחקה עד שנאלצה להישען על הדלפק. אחר כך כולם ישבו לספור טיפים, וזה היה אחד הערבים הטובים של החודש. מספיק כסף לשלם חשבון חשמל, לקנות נעליים חדשות, ואולי אפילו לסלוח לבוס על הבדיחות שלו. כשהאחרון גמר את הבירה של סוף המשמרת, כולם התגלגלו החוצה, נפרדו בנפנופים בזמן ששאול נלחם במנעול הנצחי שלו, והתפזרו לכל הכיוונים.
מאיה השחילה את הזרוע שלה מתחת לזרוע של יואב, הניחה את הראש על הכתף שלו והסתכלה עליו מלמטה עם פרצוף של חתולה שמצאה כוס חלב. “אז מה, אני באה אלייך? מחר שבת, אין לי משמרת, והשותפה שלי לדירה בכלל בצפון. אני בת עשרים ושש, עצמאית לגמרי, ואין לי שום תוכנית חוץ ממך.”
“קיוויתי שתגידי את זה,” צחק יואב, שחרר את הזרוע ועטף את הכתפיים שלה. האצבעות שלו גלשו על קו המחשוף שלה כמעט בטעות. כמעט. מאיה נאנחה ונצמדה אליו.
“אני אגלה לך משהו,” היא אמרה בשקט. “אני כבר דמיינתי את זה. לא פעם אחת.”
“ברצינות?”
“אממ,” היא זמזמה. “מהשבוע הראשון שלי בבר. כל פעם שעברת מאחוריי ליד הברז של הבירה ואמרת ‘מאחורייך’, אני הייתי צריכה לספור עד עשר ולחשוב על חשבונות ארנונה.”
יואב צחק ולחץ לה את הכתף. “חבל שלא אמרת לי. היינו קופצים לאחת מהדירות הדיסקרטיות האלה כבר בחודש הראשון, במקום להעביר שלושה חודשים בלשטוף כוסות ולהעמיד פנים שאנחנו לא מסתכלים.”
“אתה קולט כמה כיף פספסנו?” היא שאלה, והעיניים הבהירות שלה נצצו באור הפנסים. “זה כמו לגלות שהיה לך מנוי לחדר כושר שלוש שנים ולא הלכת אפילו פעם אחת.”
“זה בדיוק אותו דבר,” הוא הסכים ברצינות מזויפת. “רק עם יותר זיעה.”
מאיה כרכה את שתי הזרועות סביב המותניים שלו, ואז היד הימנית שלה התחילה לטייל. היא ירדה מהמותן לחזית הג'ינס שלו והתחילה לשרטט שם קווים, לאט, כאילו היא בודקת את הסחורה לפני קנייה. יואב, שמעולם לא היה טוב במיוחד בלהסתיר דברים, הגיב מיד ובגדול. הוא החזיר לה באותו מטבע: היד שלו גלשה מהכתף שלה למטה לאורך הגב, עד שנחה על הקימור של הישבן שלה, ונהנתה מכל צעד שהיא עשתה. מאיה השמיעה אנחה קטנה, והאצבעות שלו העזו להנמיך עוד קצת, וגילו שהיא בדיוק באותו מצב רוח כמוהו. היא לחצה עליו דרך הג'ינס והשמיעה את אותו חצי חיוך, חצי אנחה, שיואב כבר התחיל להתמכר אליו.
“מהבוקר אני חושבת רק עליך,” היא לחשה. “ועכשיו אתה עושה בדיוק מה שדמיינתי, ואני ממש לא מתכוונת לעצור אותך. אני חושבת שתצטרך לחזור על זה. הרבה.”
“אני חושב שאת צודקת,” הוא ענה בקול שירד אוקטבה שלמה. “ואני חושב שאני לא אצליח להסתכל על שולחן ההכנה הזה בעיניים אף פעם יותר.”
האצבעות שלו המשיכו לנוע מתחת לשולי השמלה, והנשימה שלה העמיקה. “לעזאזל איתך,” היא לחשה, ועצרה באמצע המדרכה. הראש שלה נפל על החזה שלו. הרחוב היה ריק לגמרי, חוץ מחתול שישב על מכסה של פח והסתכל עליהם בשיפוטיות מופגנת, ופנס אחד שהבהב כאילו גם הוא מתרגש. יואב החליק את היד השנייה על הירך שלה, על העור החלק והחם, עד שמצא בדיוק את המקום הנכון.
“אתה ממזר,” היא מלמלה ולחצה עליו חזק. “ממזר מתוק, רע, יפה ומושלם, ואני שונאת אותך.”
“רואים,” אמר יואב, ונישק אותה על הראש רגע לפני שהעמיק את המגע בבת אחת. מאיה פלטה צעקה קטנה ומופתעת, והחתול על הפח קפץ ונעלם בחושך. היא נשכה את החזה שלו דרך החולצה כדי לא לצחוק ולא לצעוק בבת אחת.
“תסתכלי עליי,” הוא לחש. “רק עליי. תני לזה לקרות, כאן, מתחת לשמיים.”
הראש שלה התרומם, העיניים הכחולות שלה נפערו, מופתעות ומרוצות וקרובות כל כך לקצה. היא תפסה לו את העורף, הצמידה את המצח שלה לשלו, והתנשפה על השפתיים שלו. הקול התחיל עמוק בחזה שלה, הגוף שלה נמתח כמו קפיץ, ואז רעד, גל אחרי גל, כשהעיניים שלה ניסו בכל הכוח להישאר פקוחות ולא הצליחו.
“וואו,” היא מלמלה כשהגל נרגע. “וואו. אוקיי. קח אותי הביתה. עכשיו. לפני שהחתול חוזר עם חברים.”
יואב צחק, תפס לה את היד והתחיל למשוך אותה במורד הרחוב. הבניין שלו היה במרחק חצי רחוב, והם כמעט רצו. רק העקבים שלה מנעו מהם לעשות ספרינט אולימפי, ומאיה הודיעה תוך כדי שאם היא נופלת, הוא משלם לה על הפדיקור.
הוא הקיש את הקוד בכניסה, טעה פעם אחת, קילל, הקיש שוב, ופתח את הדלת. כשהיא עברה על פניו הוא שלח לה טפיחה קטנה על הישבן. היא הוציאה לו לשון, הרימה את שולי השמלה בהתגרות והשאירה אותם ככה כשהתחילה לעלות במדרגות, מנענעת את הירכיים בכוונה מלאה. יואב הלך שתי מדרגות מאחוריה, וקיבל את מופע האורות הכי טוב שראה בחייו, בחינם, בלי כרטיס.
למעלה היא עצרה, נשענה על המעקה והסתכלה עליו מעבר לכתף עם חיוך של מישהי שיודעת בדיוק מה היא עושה. יואב לא היה צריך הזמנה כתובה. הוא כרע מאחוריה, הניח ידיים על הירכיים שלה, והשפתיים שלו מצאו את העור החם שלה, מנשקות, מקניטות, טועמות, עד שהיא תפסה לו את השיער והשמיעה קול שהיה חצי אנחה וחצי צחקוק מופתע ומרוצה.
היא צעדה צעד קדימה והסתובבה אליו, סמוקה עד האוזניים. “יש לך שלושים שניות להביא אותי למקום שבו אתה יכול לקחת אותי כמו שצריך. שלושים. ואני סופרת בקול.”
“אחת,” היא התחילה.
יואב קפץ לדלת וחפר בכיס. למה, למה יש לו שבעה מפתחות? מפתח של האוטו, של ההורים, של המחסן, של חבר שנסע לתאילנד לפני שנתיים. בזמן שהוא ניסה אחד אחרי השני, מאיה נעמדה מולו והתחילה לפתוח לו את המכנסיים במהירות של טייסת: חגורה, כפתור, רוכסן. “שתים עשרה,” היא אמרה, וכרעה מולו. המשימה הפשוטה של לסובב מפתח במנעול הפכה פתאום לאתגר של אסקייפ רום ברמת קושי מקסימלית.
“עשרים ושמונה,” היא מלמלה, כשהמנעול סוף סוף נכנע והדלת נפתחה.
“זה נחשב,” הוא הודיע.
“בקושי,” היא צחקה, קמה, ונכנסה. השמלה כבר עפה מעל הראש שלה עוד לפני שהיא הגיעה לספה. יואב בעט את הנעליים לכיוון כללי של המטבח והסתכל עליה חוצה את הסלון, השיער מתנדנד על הגב החשוף. היא עצרה בין הסלון לחדר השינה והסתובבה, ידיים על המותניים, ומבט שאומר: נו?
הוא קרע את החולצה. פשוט קרע. כפתורים ניתזו לכל הכיוונים, אחד מהם פגע בעציץ ואחד נעלם לעד מתחת לספה. הג'ינס, שכבר היה פתוח בזכותה, נפל לבד. מאיה פרצה בצחוק. “זאת הייתה חולצה טובה,” היא אמרה.
“היא מתה בשביל מטרה נעלה,” הוא ענה, וסגר את המרחק ביניהם.
היא קפצה עליו, הרגליים שלה נכרכו סביב המותניים שלו, והם התנשקו כאילו מישהו הודיע שנגמר הזמן בעולם. הוא נשא אותה ככה, דבוקה אליו, אל שולחן האוכל הקטן במטבח, זה שעליו בדרך כלל עומדים רק קערת פירות וערימת חשבונות.
הוא הושיב אותה על הקצה, הזיז את קערת הפירות בתנועה אחת, וכרע, עם תוכניות מאוד ברורות. אבל מאיה תפסה לו את הפנים בשתי ידיים ומשכה אותו חזרה אליה.
“אחר כך,” היא לחשה. “במיטה, כשיהיה לנו כל הלילה, תעשה לי מה שאתה רוצה, ואני מבטיחה שגם אני אחזיר לך. אבל עכשיו? חיכיתי שלושה חודשים. אני צריכה אותך. עכשיו.”
יואב, שידע לזהות הוראות ברורות, משך אותה לקצה השולחן. היא נשענה לאחור, עצמה עיניים למחצה, נשמה מהר, והוא חיבר ביניהם בתנועה אחת, ארוכה ואיטית, עד שלא נשאר ביניהם מקום אפילו לפתק. היא השמיעה אנחה רועדת, והרגליים שלה התהדקו סביבו.
הוא פתח לה את החזייה, זרק אותה איפשהו לכיוון המקרר, והתכופף לנשק את החזה שלה, לאט, עד שהיא קשתה את הגב לקראתו. ואז הוא עצר והסתכל לה בעיניים.
“אחר כך אני לוקח את הזמן,” הוא אמר. “אבל עכשיו זה הולך להיות מהיר, ואני מקווה שהשולחן הזה יחזיק.”
“אם הוא נשבר, אתה קונה חדש,” היא התנשפה.
השולחן חרק, קערת הפירות רעדה, ותפוח אחד התגלגל לרצפה ונעלם לכיוון החולצה המתה. מאיה צעקה פעם אחת, ומתוך הרגל מהבר הצמידה יד לפה, למרות שפה אף אחד לא יכול היה לשמוע חוץ מהשכן מלמטה. הציפורניים שלה ננעצו לו בזרוע, והוא שזר אצבעות בשיער שלה, משך בעדינות את הראש שלה לאחור, ונישק לה את הצוואר בזמן שהקצב שלהם רק עלה.
היא הגיעה ראשונה, חזק יותר מאשר ברחוב, ונשארה רועדת וצוחקת בזרועות שלו. הוא הגיע שנייה אחריה, עם פרצוף שעדיף שאף אחד לא יראה. הם נשארו ככה, מחובקים על קצה השולחן, מתנשפים.
“טוב,” אמרה מאיה לבסוף, “זה היה סיבוב חימום.”
“חימום?” הוא נחנק.
“יש לנו כל השבת,” היא הזכירה לו, החליקה מהשולחן, הרימה את התפוח מהרצפה ונגסה בו. “ואתה עוד חייב לי הרבה. בריבית.”
הוסיפו חוות דעת