טיסה פרטית עם שירות מיוחד
תא הטייס של רונן היה המקום הכי מסודר שלו בעולם. במטבח שלו בבית יש מגירה שאף אחד לא מעז לפתוח, אבל כאן? כל מתג במקומו, כל מחוג מכויל, וכל נורה מהבהבת בדיוק כמו שהיא אמורה. רונן ישב מאחורי ההגה במדים מגוהצים, השיער מסורק כמו לתמונת מחזור, ומרוכז כמו מי שיודע שמתחתיו יש בערך תשעה קילומטרים של כלום.
ואז הדלת נפתחה, והריכוז יצא לטייל. טל נכנסה במדי דיילת שנראו כאילו מישהו במחלקת התלבושות החליט לנקום בכל הטייסים בעולם. קוקו חלק, שפתון אדום, ובעיניים ההבעה הזאת שאומרת "יש לי רעיון, ואתה לא תרצה לסרב לו".
"הכל בסדר פה למעלה, קפטן?" שאלה בטון של שירות לקוחות.
"חלק כמו חמאה," ענה רונן, ואז הוסיף בחיוך של ממזר: "אבל טייס משנה לא היה מזיק. יש לך רישיון?"
"יש לי ז'קט," אמרה טל, והתחילה לפתוח את הכפתורים שלו. אחד. שניים. שלושה. מתחת הציצה חולצה לבנה שקופה למחצה ומחשוף שבהחלט לא עבר אישור של רשות התעופה. "חשבתי שאתה טס סולו."
"רק כשאין מועמדות ראויות." הוא טפח על המושב שלידו. "שבי. ננסה להפוך את הטיסה הזאת לקצת פחות משעממת."
היא התיישבה, והירך שלה נגעה בשלו. רונן קפץ קצת, כמו מי שנגע במעקה חשמלי. "בטוח שאתה לא צריך עזרה?" היא לחשה לו באוזן.
"אני צריך את כל העזרה שבעולם," הודה, ובצעד האחראי ביותר בקריירה שלו לחץ על כפתור הטייס האוטומטי. בטיחות קודם כל, חברים.
ולפני שאתם נלחצים, כן, הוא בדק הכל. גובה יציב, מזג אוויר מושלם, אף מטוס אחר בסביבה, ומכשירים שמצפצפים בשמחה. רונן הוא האיש שבודק שלוש פעמים שהגז בבית סגור, אז ברור שהוא לא היה עוזב את ההגה בלי לוודא שהמטוס מסתדר לבד. המטוס, אגב, הסתדר מצוין. גם הוא כנראה היה צריך קצת פרטיות.
ואז הם התנשקו. וזו לא הייתה נשיקה מנומסת של "תודה שטסתם איתנו", אלא נשיקה רעבה, של אנשים שחיכו לה כל הטיסה, ואולי כל השבוע. הידיים של רונן נכנסו לשיער שלה, והקוקו המושלם הפסיק להיות מושלם. הידיים של טל, מצידן, פתחו את כפתורי המעיל שלו במהירות של דיילת שמדגימה חגורות בטיחות כבר עשר שנים.
החולצה עפה. החזייה עפה אחריה, ואני משער שהיא נחתה איפשהו ליד מד הגובה. רונן החזיק אותה, ליטף, נישק, וטל השמיעה צלילים שבשום מקרה לא היו נכנסים להודעות הכריזה. במקביל היא כבר טיפלה בחגורה שלו, באצבעות רועדות מהתרגשות.
"קפטן," היא נשפה, "אני רוצה את זה כבר המון זמן."
"תצטרפי לתור," הוא נהם.
הוא קם, הרים אותה והושיב אותה על הקונסולה, ובאמת שאני מקווה שהיא לא ישבה על משהו חשוב. האצבעות שלו עבדו עליה בסבלנות של טייס בנחיתה בערפל, עד שהיא נשענה לאחור ורעדה כולה. "עכשיו תורך," היא התנשפה, ודחפה אותו בחזרה למושב הקפטן. היא ירדה על הברכיים מולו, ורונן גילה שיש דברים שגורמים לו לשכוח איפה הוא נמצא, כולל, מסתבר, גובה של שלושים אלף רגל.
כשכבר לא היה מסוגל לשבת בשקט, הוא משך אותה למעלה, והם התחברו שם, על קצה הקונסולה, רגליה סביבו והעקבים שלה בגב שלו. היה עמוק, היה לוהט, והיו כמה רגעים שבהם רונן היה בטוח שהמטוס עושה לולאה, למרות שכל המחוגים טענו אחרת. טל הגיעה ראשונה, עם ציפורניים בגב שלו וצעקה קטנה, והוא הלך אחריה מיד, עם גניחה שהייתה יכולה לשמש אזעקת חירום.
אחר כך הם פשוט נשארו מחובקים, מתנשפים, מחייכים כמו שני מטומטמים מאושרים.
טל ניסתה לתקן את הקוקו בהשתקפות של אחד המסכים, ויתרה אחרי עשר שניות ופשוט צחקה. רונן חיפש את החזייה שלה בכל תא הטייס, ומצא אותה בסוף תלויה על אחת הידיות, כאילו היא חלק רשמי מהציוד. "את זה אני משאיר לטכנאי לבדוק," הוא אמר, והיא כמעט נחנקה מצחוק.
"אני אוהב אותך, טלי," הוא אמר.
"גם אני אוהבת אותך, הטייס שלי," היא ענתה.
ועכשיו, לפני שמישהו מתקשר להתלונן: הם נשואים. כבר שש שנים. לפני כמה זמן הם קנו מטוס קינג אייר טורבו-פרופ, הקימו חברה קטנה לטיסות שכר, והוא מטיס בזמן שהיא מארחת. הפעם הלקוחות התאהבו בברמודה והחליטו להישאר עוד קצת, אז רונן וטל קיבלו את המטוס כולו לעצמם בדרך חזרה.
ונגיד ככה: בסקר שביעות הרצון של הטיסה הזאת, שניהם נתנו חמישה כוכבים.
הוסיפו חוות דעת