יום מחלה, בערך

אני רוצה להבהיר משהו: אני עובד מסור. אני מגיע בזמן, עונה למיילים, ואפילו מביא עוגיות בימי הולדת. אבל באותו יום שלישי, כשהשעון המעורר צלצל, משהו בי פשוט סירב. שלחתי לבוס הודעה מעורפלת על כאב ראש, ובבית אמרתי שיש לי יום עמוס. שניהם, כנראה, האמינו לי יותר ממה שמגיע לי.

ידידי עמית תמיד דיבר על דירות דיסקרטיות שהוא מכיר, כאלה ברמה של מגזין עיצוב. החלטתי שהיום זה היום. הגעתי לשם וחשבתי שטעיתי בכתובת. זו הייתה דירה שהייתי שמח לשכור לעצמי, עם ספה ענקית וצמחים שאף אחד לא שכח להשקות. אצלי בבית, למשל, גם הקקטוס התייאש.

ואז היא הופיעה. שני. נערת ליווי עם חיוך שגרם לי לשכוח את כאב הראש שבכלל לא היה לי. היא סימנה לי באצבע לבוא, ואני הלכתי אחריה כמו כלבלב שראה חטיף. בלי שום כבוד עצמי, ובלי שום חרטה.

נישקתי אותה. לא תכננתי, זה פשוט קרה. היא חייכה, נשקה לי בצוואר, ואני נשקתי אותה בחזרה. ירדתי אל החזה שלה, ושנינו התחממנו בקצב שהיה גורם לכל מדחום להתפוצץ.

היא חיבקה אותי, נשקה לי בחזה, ופתאום קיבלתי צמרמורת בכל הגוף, כאילו מישהו הדליק לי מזגן מבפנים. אמרתי לעצמי, וואו, אז זה מה שמפספסים כשעובדים כל יום. אני צריך לדבר עם הוועד.

באמצע כל זה הטלפון שלי רטט. הבוס. בהודעה הוא שאל אם אני צריך משהו, אולי אקמול. שני ראתה את המסך והתפוצצה מצחוק. היא לקחה את הטלפון מהיד שלי, הניחה אותו הפוך על השולחן ואמרה שמהיום הזה, לבוס אין גישה. הרגשתי כמו עובד זוטר שהמנהלת הכי שווה בחברה הודיעה לו אישית שקיבל יום חופש בתשלום, בלי לבקש ובלי למלא שום טופס. ואני, אני מודה, הקשבתי לה בדייקנות.

ואז היא ירדה על הברכיים והתחילה לפנק אותי בהנאה שלא ניסתה להסתיר. הרגשתי שעוד רגע אני מאבד את זה לגמרי, והיא, בלי שום ספק, נתנה לי אור ירוק. זה היה כמו רמזור שאומר סע, רק בלי פקקים.

אבל אני, כמו נהג זהיר, החלטתי להאט. רציתי שהיום הזה יימשך. היא קלטה, חייכה, והסתובבה אל הקיר. ניגשתי מאחוריה, והיא נשמה בכבדות. היא ביקשה שלא אפסיק, ואני, אדם ממושמע, ביצעתי את ההוראה בדייקנות של רואה חשבון בסוף שנת מס.

הסוף הגיע בעוצמה שגרמה לי לחשוב שאולי אני באמת צריך יום מחלה מחר. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי. הדלקנו סיגריה אחת והעברנו אותה בינינו, ושני שאלה אם ככה אני תמיד מבריז מהעבודה. אמרתי לה שזו הפעם הראשונה, והיא צחקה. ידעה שזו לא תהיה האחרונה. למחרת הבוס שאל איך הראש. אמרתי לו שמעולם לא הרגשתי צלול יותר, ושאולי כדאי לו לנסות גם. את הכתובת, כמובן, לא נתתי לו.