יומן של מנכ״ל עייף: הישיבה הכי טובה שלי השנה

נעים מאוד, אני שגיא, מנכ״ל. כן, זה נשמע מרשים. בפועל זה אומר שאני מכיר את כל הדיוטי פרי בין תל אביב לסינגפור בעל פה, ושהפעם האחרונה שבישלתי לעצמי ארוחה הייתה בערך כשהאייפון הראשון יצא. זוגיות? אין לי זמן אפילו להשקות עציץ. ואני לא מתבייש בזה, באמת. אבל באיזשהו שלב גם מנכ״לים צריכים לשחרר קיטור.

אז עשיתי מה שמנכ״ל עושה. ניתחתי את המצב. את החברה אני מנהל מצוין. את חיי האהבה, נגיד בעדינות, הדוח הרבעוני לא מחמיא. הפתרון: דירה דיסקרטית, ודווקא בארץ. כי בחו״ל הכול אפשרי, אבל אין כמו הבית. אני אוהב את הארץ הזו יותר מסלט עם טחינה, וזה אומר הרבה.

הכנתי את עצמי כמו לישיבת דירקטוריון. מקלחת, בושם, חולצה מכופתרת. ואז הבנתי שאין שום טעם בחולצה מכופתרת, כי אף אחד לא מתכנן להשאיר אותה עליי הרבה זמן. החלפתי לטי שירט. התקדמות אישית אדירה. אפילו כיביתי את ההתראות של המיילים, וזה אצלי שווה ערך לקפיצה ממטוס בלי מצנח.

שיחה אחת, וקרן כבר חיכתה לי. רגועה, שלווה, עם נוכחות שגרמה לי להרגיש כמו בן עשרים ומשהו שעוד מאמין שהוא יכבוש את העולם. היא כבר הייתה בלי בגדים כשנכנסתי, ואני, איש עם תוכנית עבודה לכל דקה, עמדתי שם בלי שום תוכנית. רגע מביך? אולי. רגע נהדר? בהחלט.

עכשיו וידוי: אני לא מת על פתיחים ארוכים. גם בישיבות אני אומר “בואו לשורה התחתונה”. קרן רק צחקה. “אז למה אתה מחכה, אדוני המנכ״ל?” היא פתחה את הרגליים, כרכה אותן סביבי, ואני נכנסתי אליה בזהירות לפני שהעליתי הילוך. “יותר חזק,” היא הורתה, ומי אני שאסרב להנחיה כל כך ברורה.

הייתי קרוב, היא הייתה קרובה, אז עשיתי משהו שאני אף פעם לא עושה: עצרתי באמצע. נשכבנו לנוח, וגיליתי שהגוף שלי החליט לצאת להפסקת קפה משלו. קרן לא נבהלה. היא לקחה את העניינים לידיים, פשוטו כמשמעו, ובעזרת קצת ליטופים ושפתיים מוכשרות במיוחד, הישיבה חודשה. אני חייב לציין שבשום קורס ניהול לא לימדו אותי טכניקות כאלה, ואני בהחלט שוקל להמליץ עליה כיועצת חיצונית.

והפעם היא ניהלה את הישיבה. השכיבה אותי על הגב, התיישבה מעליי, ולא נתנה לי לזוז אפילו סנטימטר. מנכ״ל בלי שליטה, איזו חוויה מרעננת. היא רכבה עליי בקצב שהיא בחרה, עד שפשוט איבדתי את זה לגמרי. היא הגיעה ממש יחד איתי, ושנינו פרצנו בצחוק באמצע.

סיימנו מחובקים עם סיגריה של אחרי, כמו בסרטים הישנים. ואם תשאלו אותי, זו הייתה הישיבה הכי פרודוקטיבית שלי השנה. בלי מצגות, בלי פרוטוקול, ועם שביעות רצון מלאה של כל המשתתפים. כשיצאתי, קרן נפנפה לי מהדלת ואמרה: “תעשה לי טובה, תיקח חופש לפעמים.” רשמתי לעצמי משימה חדשה ביומן, ובפעם הראשונה בקריירה שלי, אני ממש מחכה לבצע אותה.