יפן, ישיבות ומלווה אחת מושלמת

יש משפטים שגבר נשוי לומד לזהות כבר מהמילה הראשונה. “אתה יודע מה?” הוא אחד מהם. ככה התחילה ליאור את המשפט שבו הודיעה לעמרי שהיא לא טסה איתו ליפן. היא עייפה, נמאס לה מג׳ט לג, מסושי של שתיים בלילה ומאנשים שמחייכים אליה בלי שהיא מבינה מילה. “שתהיה לך נסיעה נעימה,” אמרה, וחזרה לסדרה שלה.

עמרי נשאר עם בעיה. לא קטנה. הנסיעה הזאת הייתה חשובה, והוא היה צריך מישהי שתשב לידו בישיבות ותרשום את כל מה שהוא שוכח לרשום, כלומר הכול. בנוסף, היו שם ארוחות ערב ומסיבות שבהן גבר שמגיע לבד נראה כמו מי שהתבלבל באירוע. כל היום שלמחרת הוא הסתובב במשרד עם פרצוף של מי שמנסה לפתור קובייה הונגרית בעיניים עצומות.

ואז נכנסה גלית, המזכירה, עם הקפה שלו. היא הסתכלה עליו פעם אחת ושאלה מי מת. הוא סיפר לה, והיא, בלי למצמץ, אמרה שיש בחורות שזה בדיוק המקצוע שלהן: מלוות אותך לנסיעות, לישיבות, לארוחות, ואם בא לך, גם לחדר. “תחשוב על זה,” אמרה, קרצה, ויצאה. עמרי נשאר עם הקפה ביד והפה פתוח.

אחרי כמה דקות של הלם, הוא עשה את מה שכל גבר מודרני עושה במצב כזה: גוגל. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא מחפש שירותי ליווי, והוא התבייש קצת, אבל גם התרגש. בסוף הוא מצא את הילה. היא שאלה אותו שאלות כל כך מקצועיות על לוח הזמנים ועל אופי המשקיעים, שהוא כמעט הציע לה משרה קבועה.

יומיים אחר כך הם כבר היו במטוס. הילה הייתה יפהפייה, רגועה ומצחיקה, עם ראש חד במיוחד. היא קראה דוחות כספיים כמו שאחרים קוראים רומן, ואפילו ידעה להגיד תודה ביפנית. עמרי, מצידו, ידע להגיד סושי.

בישיבות היא הייתה פשוט מושלמת. רשמה, הזכירה לו שמות, חייכה בדיוק כשצריך, ושלחה לו פתקים קטנים כמו “הוא משקר” או “תבקש עוד עשרה אחוז”. בלילות, לעומת זאת, הילה הראתה צד אחר לגמרי. הסדינים במלון לא שרדו אפילו לילה אחד על המיטה, הבגדים נמצאו בבקרים במקומות שלא היה לו מושג איך הגיעו אליהם, ועמרי גילה שיש לו סיבולת שלא ידע עליה. היא ידעה בדיוק מה הוא רוצה עוד לפני שהוא ידע, והוא כבר הפסיק להתפלא.

הלילה האחרון היה רגוע ורך יותר, כמו פרק סיום של סדרה טובה. כשנפרדו, עמרי הודה לה על שבוע שלא ישכח ונתן לה הרבה יותר ממה שביקשה. היא חייכה ואמרה שאם הוא יצטרך פעם עוד מישהי שתגיד לו מתי לבקש עשרה אחוז, הוא יודע איפה למצוא אותה. בטיסה חזרה, עמרי חייך כל הדרך. הדיילת אפילו שאלה אם הכול בסדר. “יותר מבסדר,” ענה, והזמין עוד כוס יין. ליאור, אגב, שאלה אותו כשחזר איך היה. “עבודה, עבודה ועוד עבודה,” אמר. וזה אפילו לא היה שקר מוחלט.