לוטה מאמסטרדם: קר בחוץ, חם מאוד בפנים

תשכחו רגע מכל מה ששמעתם על אמסטרדם. כן, יש תעלות, יש אופניים שמנסים לדרוס אותך בכל פינה, ויש גשם שמגיע בלי להזמין את עצמו. אבל יש גם את לוטה, שלושים ושתיים, גבוהה, עם צחוק שמחמם יותר מכל תנור במלון, ועם מקצוע שהיא בחרה בעצמה ומנהלת בדיוק כמו שהיא מנהלת את החיים שלה: עם הרבה סטייל, הרבה שכל ובלי לבקש רשות.

לא, היא לא יושבת מאחורי חלון אדום. לוטה היא נערת ליווי מהסוג שתמצאו בבר של מלון חמישה כוכבים, עם כוס יין לבן ומבט שאומר "אני כבר יודעת עליך שלושה דברים, ואחד מהם מצחיק". הלקוחות שלה הם בעיקר אנשי עסקים שבאים לכנס ומגלים שהדבר הכי מעניין בעיר הוא לא המוזיאון.

דייט שלא לפי התסריט

באותו ערב חיכה לה גיל, מהנדס מחיפה, שנראה כאילו עבר את כל הטיסה בשינון משפטי פתיחה ושכח את כולם בשנייה שראה אותה. "אני… אה… אוהב בניינים," הוא אמר. "מעולה," היא ענתה, "יש פה בערך מיליון." הם צחקו, הזמינו עוד כוס, ואחר כך הוא ביקש, במבוכה מתוקה, שיטיילו קצת לאורך התעלות לפני שעולים לחדר. לוטה הסכימה. לא בכל יום מישהו רוצה ממנה טיול.

כשעלו לבסוף, גיל היה עדיין קצת נבוך, אז היא לקחה פיקוד. היא כיבתה את האור הגדול, השאירה רק את המנורה ליד המיטה, ושאלה אותו בעיניים אם הוא רוצה. הוא רצה, מאוד. מה שקרה אחר כך היה חם, איטי ומלא צחוקים קטנים, כמו שקורה כששני אנשים מבוגרים מחליטים פשוט ליהנות. בשלב מסוים הוא אמר "וואו", והיא הבטיחה לעצמה לא לצחוק. היא צחקה בכל זאת, וגם הוא.

וכמובן, לא כל ערב הוא קומדיה רומנטית. היה פעם בחור שחשב שהכסף קונה גם את הזכות להתעלם מהכללים, ולוטה הסבירה לו, בנימוס מושלם ובקול שקט, שהערב הסתיים. היא יצאה, עלתה על האופניים ודיוושה הביתה בגשם, מקללת בהולנדית עשירה במיוחד. למחרת כבר צחקה על זה עם חברה. ככה זה כשאת הבוסית של עצמך: את גם מחליטה מתי לסגור את הדלת.

ויש גם ערבים מפתיעים לטובה, כמו אישה מבוגרת ואלגנטית שהזמינה אותה רק לארוחת ערב, כי לא רצתה לחגוג לבד את יום ההולדת שלה. הן אכלו, שתו, צחקו על גברים ועל ההוראות של איקאה, ולוטה חזרה הביתה עם תחושה שזה היה אחד הערבים הטובים של השנה.

הצד שהלקוחות לא רואים

בבוקר, לוטה חזרה הביתה על האופניים, עם שיער פרוע ושקית מאפים. הדירה שלה קטנה, עם צמחים שהיא שוכחת להשקות ועם חתול ששונא את כולם חוץ ממנה. שם אין שמלות ערב, יש פיג'מה עם פינגווינים. ושם גם מגיע לפעמים השקט, זה שמזכיר לה שהקשרים הכי עמוקים בחייה נמשכים לפעמים ערב אחד ונגמרים בטיסה של אל על.

זה החלק הפחות זוהר בסיפור. לשחק דמות כל לילה זה מעייף, ולפעמים היא תוהה אם הצחוק שנתנה הערב היה שלה או של "לוטה מהבר". אבל היא לא מתכוונת לבכות על זה בעיתון. היא בוחרת את הלקוחות, יודעת להגיד לא, וחוסכת לסטודיו לקרמיקה שהיא חולמת עליו כבר שנתיים.

מה שנשאר אחריה

מי שפוגש את לוטה זוכר בעיקר דבר אחד: שהיא הקשיבה. לא רק לבדיחות, גם לסיפור על הגירושים, על הבוס המעצבן ועל אמא שמתקשרת יותר מדי. היא נותנת לאנשים להרגיש שרואים אותם, וזה, מסתבר, נדיר יותר מיין טוב. גיל שלח לה הודעה מהשדה: "באתי בשביל בניינים, חוזר עם סיפור שאני לא יכול לספר לאף אחד." היא שלחה לו בחזרה פרצוף קורץ במילים, כי היא טיפוס כזה.

אז בפעם הבאה שתשמעו מישהו מדבר על נערות ליווי כאילו הן רק תדמית, תחשבו על לוטה, על האופניים, על הפינגווינים ועל הסטודיו העתידי. מאחורי כל דמות יש אישה אמיתית עם חיים, חלומות ולפעמים גם חתול עצבני. וזה, בינינו, הסיפור הכי מעניין בעיר.