לנה, הקפה והעבר שדפק בדלת

אורח שלא הוזמן

הגשם בבוקר ההוא היה מהסוג המעצבן: לא מספיק בשביל מטרייה, מספיק בשביל להרוס פן. לנה עמדה ליד החלון, עטופה בחלוק, והסתכלה על הרחוב שמתחת כמו על סדרה שהיא כבר יודעת איך תיגמר. היא אהבה את הדקות האלה, כשרמת גן עוד מפהקת, האור דק, ואפילו הצופרים עוד לא התחממו. רק דבר אחד הפריע לה: הטלפון לא צלצל יומיים. אצל מעסה עם לקוחות קבועים, זה בערך כמו שהים יפסיק לעשות גלים.

היא סגרה את הווילון ושמה מים לקפה. לא השחור של הארץ, אלא הקפה שלה: חזק, מתוק עד כדי עבירה תזונתית, עם חלב שהיא מקציפה ביד כמו ברמנית בסרט. כל תנועה מדויקת, קצב פנימי, שגרה שמחזיקה אותה בשליטה. ואז, דפיקה. לא צלצול, לא ״טוק טוק״ מנומס. מכה אחת, כבדה, של מישהו שלא שמע מימיו על המילה ״סליחה״.

לנה קפאה. מי שבא לעיסוי אירוטי ברמת גן קובע מראש, ובטח לא דופק כמו גובה חובות. היא פתחה סדק. בחוץ עמד גבר גבוה, בג׳ינס כהה ומעיל עור שראה ימים טובים יותר, בערך בשנות התשעים. אבל היא לא התרשמה מהבגדים. היא ראתה איך הוא עומד, איך העיניים שלו עושות סיור מודרך בדירה דרך הסדק. הוא לא עבר פה במקרה.

״את נראית טוב, לנה,״ אמר, בעברית עם מבטא כל כך כבד שאפילו שלה נשמע לידו כמו של קריינית חדשות. היא שתקה. ״רק רציתי לבדוק שאת בחיים,״ הוסיף, וחייך את החיוך הקפוא ההוא שהיא קיוותה לא לראות שוב לעולם. היא פתחה את הדלת, הסתובבה בלי להזמין, וידעה: המשחק חזר, והיא אפילו לא סיימה את הקפה.

הוא קרא לעצמו קוסטיה. זה לא היה השם שלו, והיא ידעה את זה עוד מקייב. קוסטיה היה מתווך, שליח, הבחור שאף אחד לא זוכר בתמונה הקבוצתית. אבל היא ידעה במה הוא עוסק, ובאיזה בלגן היא עצמה הסתבכה. ״הייתי בטוח שלא תראי אותי יותר,״ אמר והתיישב על הכורסה הישנה כאילו היא שלו. ״גם אני,״ ענתה ומילאה את הקומקום. ״דירה עם נוף לפנצ׳רייה? ציפיתי ליותר.״ ״אני חיה. זה הנוף שלי.״

שקט. ואז המשפט שהיא הכי פחדה ממנו: ״הם יודעים שאת פה.״ לנה לא שאלה מי ולא שאלה למה עכשיו. רק שאלה, חצי קפה ביד וחצי תוכנית בראש: ״כמה זמן יש לי?״ ״שבוע. אולי פחות. הפעם הם לא שוכחים.״ בחוץ השמש עלתה, כאילו כלום. עוד יום רגיל ברמת גן, רק לא בשבילה. העבר שהיא קברה מעבר לים הגיע עם מעיל עור, ועכשיו היה צריך להחליט: לברוח שוב, או סוף סוף להילחם.

לקוח מדויק מדי

שלושה ימים עברו. קוסטיה לא חזר, לא התקשר, אפילו לא שלח סטיקר. לא שהיא ציפתה; הוא תמיד היה מהסוג שאומר את שלו ונעלם לפני הקינוח. לנה ביטלה תורים, דחתה כל מי שניסה לקבוע, והסבירה לעצמה שזה ״חופש מתוכנן״. הידיים שלה עוד ידעו בדיוק איפה כל קשר בגב מתחבא, אבל הראש היה במקום אחר, קר ורחוק, עם ריח של שלג ומכוניות לאדה.

ביום חמישי, בתשע ושבע עשרה, צלצל מספר חדש. קול נמוך, רגוע. הוא אמר שקיבל את המספר מ״אבי״, כי תמיד יש איזה אבי, וביקש לבוא היום, מאוחר. משהו בשקט שלו תפס אותה. אולי זה שהוא לא ניסה להיות מקסים. ״עשר וחצי,״ אמרה. ״ותבוא לבד.״ הוא הגיע בעשר וחצי בול, לא דקה לפני ולא דקה אחרי. שתי דפיקות קצרות, בדיוק לפי ההוראות. גובה ממוצע, שיער כהה קצר, חולצה כהה, ג׳ינס, סניקרס. נקי מדי. כמו שוטר סמוי שקרא מדריך ״איך להיראות רגיל״.

היא לקחה אותו לחדר: מוזיקה רכה, נר, מגבת לבנה. כשהוא התפשט ונשכב, היא חיממה שמן בכפות הידיים והתחילה בתנועות ארוכות לאורך הגב. השרירים שלו היו מתוחים כמו מיתרי גיטרה, והיא הרגישה אותם נכנעים לאט תחת הלחץ שלה, נשימה אחרי נשימה, עד שהחדר כולו נעשה חמים ושקט. ואז ראתה את זה על הכתף: קעקוע קטן, דהוי, כמעט מחוק. סמל ישן של יחידה. רוסית, כמובן. כי למה שיהיה לה יום משעמם.

היא לא נתנה לפנים שלה להסגיר כלום. הוא שכב שקט, כמעט קפוא, רק נשם עמוק, כאילו בודק אותה בחזרה. אחרי חמש דקות אמר: ״שמו עלייך מעקב. יומיים.״ הידיים שלה נעצרו. ״אני לא מהצד שלהם. אבל אם תישארי פה עוד לילה, תפספסי את הסיכוי היחיד שלך להיעלם.״ היא לא שאלה מי שלח אותו ולא אם הוא שקרן. רק: ״מה אתה רוצה בתמורה?״ הוא חייך קלות. ״שתאמיני לי. פעם אחת בחיים.״

כשהלך, לנה ארזה תיק קטן: דרכון, כסף, טלפון נוסף ואקדח קטן. כן, אקדח. החיים של מעסה ברמת גן מסובכים יותר ממה שנדמה. היא לא יכלה להרשות לעצמה טעות. אבל אולי, הפעם, היא לא תברח לבד.

שלוש ושתים עשרה בלילה

השעון הראה 03:12. הרחוב היה ריק כל כך שאפילו החתולים לקחו יום חופש. לנה נעלה את הדירה בפעם האחרונה, בלי מבט נוסטלגי ובלי פרידה מהפנצ׳רייה. המקום הזה אף פעם לא היה בית, רק תחנה. במדרגות, מצלמות הבניין מתות כבר חודשים, תודה לה. בתיק השחור: דרכון אוקראיני, תעודת זהות ישראלית מזויפת על שם ״מרינה כהן״, חמישה עשר אלף שקל במזומן, טלפון בלי סים, והאקדח, עטוף בגרב ישנה, כי ככה עושים מקצוענים.

ברכב חיכה הלקוח מהלילה הקודם. ״יש לך שם?״ שאלה. ״תני לי אחד,״ ענה והתניע. ״אז אתה גבריאל. כמו המלאך. שומר.״ הוא לא הגיב, אבל היה ברור שהשם נשמר אצלו בתיקייה. הם נסעו דרומה. היא שאלה רק אם יש דרכים בלי מצלמות. ״אני עושה את זה הרבה זמן,״ אמר, כמו נהג מונית שמכיר כל קיצור דרך.

בדרך נרדמה, והחלום חזר: חדר חקירות בקייב, אור בעיניים, קול ברוסית: ״לאן שלחת את הקובץ? עם מי עבדת?״ היא התעוררה בקפיצה. גבריאל הציץ בה ושתק. ״אני יודעת למה הם אחריי,״ אמרה לבסוף. ״זה לא בגלל העיסויים. זה התחיל הרבה לפני.״ ״ספרי.״ ״עבדתי על מערכת הצפנה צבאית. מצאתי פרצה. קוסטיה רצה למכור אותה. ניסיתי לעצור אותו ולא הספקתי. מישהו נעלם, מישהו מת, ואני ברחתי.״

בתחנת דלק באמצע הדרך גבריאל נכנס לקנות מים, והיא פתחה את הטלפון החדש, הקלידה קוד ונכנסה לאפליקציה מוסתרת. הודעה אחת: ״אם קיבלת את זה, את חיה. הם בדרך. תשתמשי בצל. אל תחזרי לאירופה. פ.״ היא מחקה ונשמה. כשחזר, שאלה: ״יש לך קשר למוסד?״ ״אני לא מהמוסד,״ ענה מיד. ״אבל הם יודעים שאת חיה. והשעון שלך מתקתק.״ הם המשיכו לנסוע. ולראשונה, לנה לא הייתה בטוחה אם היא עדיין בורחת, או שבעצם התחילה לצוד.