מה קורה בקומה של המטבח נשאר בקומה של המטבח (כמעט)
אם מישהו היה אומר ליואב בתחילת המשמרת שהיא תיגמר ככה, הוא היה צוחק לו בפנים ומגיש לו עוד צ'ייסר. אבל הנה הוא, בקומה העליונה של הבר, בין ארגזי לימונים לשקי קרח, ומאיה כרוכה סביבו כמו קיסוס, עם כף יד צמודה לפה כדי שהצוות למטה לא ישמע שום דבר. ספוילר: הם שמעו. גופה רעד כולו, ציפורניה ננעצו בכתפיו, והגל שלה סחף אותו איתו בלי לשאול אותו לדעתו. הוא נמס לתוכה, והיא, שכמעט נרגעה, פתחה סיבוב רעידות נוסף רק מעצם ההרגשה שהוא שם.
כשהעולם חזר לפוקוס, יואב הזיז את ידה מהפה ונישק אותה במקומה. הם התנשקו כמו שני טיפשים מאוהבים, מתנשפים וצוחקים, יודעים שעוד שנייה צריך לחזור להיות שני עובדים מסודרים. מאיה כיווצה את השרירים סביבו בכוונה, והוא פלט אנחה שהייתה מביכה אותו בכל הקשר אחר.
“אנחנו חייבים לרדת משולחן ההכנה,” היא לחשה. “אני לגמרי הורסת אותו, וצריך לספור טיפים, ואני אומרת לך, הרגליים שלי עשויות עכשיו מג'לי.”
הוא נסוג לאט, והיא נאנחה כאילו מישהו לקח לה את השמיכה בחורף. בלי לתכנן, הוא העביר אצבע שובבה לאורך הישבן שלה ורשם שם עיגול קטן, והיא קפצה, צחקה ורעדה בבת אחת. ואז היא החליקה מהשולחן, ירדה על הברכיים מולו והקדישה לו כמה שניות של תשומת לב מסורה במיוחד, בערך כמו ברמנית שמנקה כוס יקרה.
“חשבתי שאנחנו יורדים,” הוא גיחך. “לא שיש לי בעיה עם זה, שיהיה ברור.”
“ידעתי שלא תהיה לך בעיה,” היא אמרה, ועיניה צחקו. “ופשוט רציתי לטעום אותנו, טרי טרי. אני חושבת שאני הולכת לעשות את זה הרבה.”
“אחלה,” אמר יואב, שבאותו רגע זה היה אוצר המילים המלא שלו.
הוא הרים אותה, נישק אותה ארוכות ונתן לידיים לטייל על הגב החשוף שלה. מאיה החזירה את השמלה למקומה בתנועה אחת, כמו קוסמת, ואמרה, “יאללה, בוא נסיים ונברח מפה.”
יואב שלח לה צביטה קטנה בטוסיק, תפס ספריי חיטוי וגליל נייר, והבריק את שולחן ההכנה כאילו עוד שנייה מגיע פיקוח של משרד הבריאות. מאיה סידרה את השיער במראה של המקרר ושלחה לו חיוך מעל הכתף, כזה שאומר שזה רק פרק אחד בעונה.
הם הצליחו להפסיק להתמזמז רגע לפני המדרגה האחרונה. החיוכים המטופשים, לעומת זאת, סירבו בתוקף לרדת מהפנים.
“נו באמת, על הזמן,” נהם שאול, הבעלים, מעל הבירה שלו, אחרי שכבר סיים לספור את הקופה פעמיים.
ליהי מהמטבח העיפה בהם מבט אחד ונשברה מצחוק. “צודק, שאול! על הזמן! כבר חשבתי שהם לא יגיעו לזה אף פעם. ובזה, כמובן, אני מתכוונת… לרדת!”
“היא נורמלית?” מלמל יואב.
“היא בסדר,” לחשה מאיה. “אתה פשוט עם החולצה בחוץ, מותק.”
יואב הסתכל למטה, ראה את החולצה מתנופפת כמו דגל לבן, והרים אליה עיניים של אייל מול פנסים. מאיה חייכה מאוזן לאוזן, והוא החליט שאם היא רגועה, גם הוא רגוע. בערך.
“רק שתנגבו את השולחן למעלה אחרי,” אמר שאול בפרצוף של פוקר. הוא היה אחד כזה, בן חמישים ומשהו, קצת עוקצני, אבל זהב. יואב בהה בו שנייה ואז פרץ בצחוק, ומאיה הצטרפה.
“אז אתה לא כועס?” שאלה. שאול הניד בראשו. “הייתי צריך להיות עיוור לא לראות את זה מגיע. ותאמינו לי, אני לא הראשון שהשולחן הזה ראה.”
ליהי השמיעה קול של הקאה דרמטית, ושאלה אם מעכשיו היא צריכה לבדוק כל משטח בבר עם פנס אולטרה סגול לפני שהיא מניחה עליו קרש חיתוך. כולם צחקו. אחר כך ספרו טיפים, וזה היה ערב שווה, עם מספיק כסף כדי לסלוח לנעליים על כל מה שעשו לרגליים. הם סיימו את הבירה של סוף המשמרת, יצאו לרחוב, נפרדו בנפנופים בזמן ששאול נעל, וכל אחד הלך לכיוון שלו.
מאיה השחילה את זרועה מתחת לזרוע שלו והניחה את הראש על הכתף שלו, מסתכלת עליו בחיוך של חתולה. “אכפת לך אם אני קופצת אלייך? מחר שבת, אין לי משמרת, ואין לי שום תוכנית חוץ ממך.”
“קיוויתי שתגידי את זה,” הוא צחק, שחרר את הזרוע ועטף את הכתפיים שלה. האצבעות שלו ליטפו בעדינות את קו המחשוף שלה, והיא נצמדה אליו חזק יותר כשהתחילו ללכת.
“אני אגלה לך סוד,” אמרה מאיה בשקט. “אולי דמיינתי את זה פעם או פעמיים לפני הלילה. או עשר.”
הוסיפו חוות דעת