מה שקורה על שולחן ההכנה נשאר על שולחן ההכנה

יש דברים שלא מלמדים אותך בהכשרה של מטבח. למשל, מה עושים כשהמלצרית הכי שווה בבר יושבת על שולחן ההכנה, בועטת את הסנדלים לפינה ומסתכלת עליך כאילו אתה הקינוח האחרון בתפריט. אז אני אגיד לכם מה עשיתי: שום דבר חכם. ניגשתי, תפסתי את שירן במותניים וגררתי אותה לקצה השולחן, ולגמרי שכחתי לשאול מה דעתו של משרד הבריאות.

שירן ואני עבדנו יחד כבר חצי שנה. חצי שנה של "תעביר לי את הלימונים" שנשמע כמו הזמנה, של חיכוכים בין המקרר לכיור שאף אחד מאיתנו לא באמת ניסה למנוע. הערב, אחרי שהלקוח האחרון התנדנד החוצה, היא פשוט אמרה "עולים לספור מלאי?" ושנינו ידענו שאין שם שום מלאי לספור.

אני חייב לציין לטובתי שניסיתי להיות מקצוען. באמת. במשך כל המשמרת הייתי שף לדוגמה: חתכתי, טיגנתי, הגשתי, ולא הסתכלתי על הרגליים שלה יותר משלוש מאות פעם בערך. אבל איפשהו בין הצ'יפס האחרון לסגירת הקופה, שירן עברה לידי, הניחה לי יד על הבטן ואמרה "אתה כל כך חמוד כשאתה מתרכז" בקול שגרם לי לשרוף מחבת שלמה של בצל. ליאת, הברמנית, ראתה את כל זה וגלגלה עיניים עד התקרה. אז כן, כשהיא הציעה לעלות למעלה, המוח שלי כבר היה בחופשה מזמן, ושאר הגוף פשוט עלה אחריה במדרגות כמו כלב שמע שמישהו פתח שקית במבה.

היא נשענה אחורה על המרפקים, העיניים חצי עצומות, נושמת כאילו רצה הרגע את המדרגות פעמיים. "נו?" היא שאלה. זה היה כל האישור שהייתי צריך, ובכל זאת שאלתי "את בטוחה?" והיא ענתה "עומרי, אם תשאל עוד פעם אני מתפטרת." אז הפסקתי לשאול. והגובה של השולחן, איך לומר, היה מושלם בצורה כמעט חשודה. כאילו מישהו תכנן את המטבח הזה בדיוק בשביל זה.

כשנכנסתי אליה היא הוציאה אנחה ארוכה כזאת, מהסוג שגורם לך לחשוב שאתה גאון. אחר כך התרתי את הקשר של השמלה בעורף שלה, והבד עף לכיוון קערת הבצל. סליחה, בצל. נישקתי את הכתפיים שלה, את החזה, ונשארתי בתוכה בלי לזוז רק כדי לראות אותה מתפתלת. היא תקעה בי מבט של "אתה רציני עכשיו?" ואני חייכתי.

"מתישהו," אמרתי לה, "כשתהיה לנו מיטה ולא קרש חיתוך, אני אקח את כל הזמן שבעולם. אבל עכשיו אין לי זמן אפילו לעצמי." היא צחקה, ואז הפסיקה לצחוק כשהתחלתי לזוז ברצינות.

השולחן חרק, מצקת נפלה, כנראה גם מלחייה. שירן צעקה פעם אחת ומיד טרקה יד על הפה, כי למטה עוד ישבו הבוס וליאת, ובבר הזה הקירות דקים כמו פיתה. הציפורניים שלה חפרו לי באמה, אני משכתי לה בעדינות בשיער ונישקתי את הצוואר שלה, והיא רעדה מתחתיי כמו מקרר ישן במצב טורבו.

היא גמרה קודם, בשקט שלא היה שקט בכלל, ואני הגעתי מיד אחריה, ממש עמוק בתוכה. וכשהיא הרגישה אותי שם, איכשהו זה הצית אותה שוב. היא האדימה מהחזה עד המצח, הזיזה את הירכיים אליי, ורק אז הסכימה להוריד את היד מהפה כדי שאוכל לנשק אותה כמו שצריך. נשארנו ככה, מתנשפים וצוחקים כמו שני מטומטמים שגילו סוד.

"צריך לרדת מהשולחן," היא אמרה בסוף. "ולספור את הקופה. ואני חושבת שהרגליים שלי עברו לעבוד במקום אחר." יצאתי ממנה לאט, והיא החליקה לרצפה, ואז, במקום לקום, ירדה על הברכיים מולי בחיוך של מישהי שעוד לא סיימה לנקות את העמדה. אני לא אפרט. רק אגיד שהיא יסודית מאוד.

"חשבתי שאנחנו יורדים," אמרתי לה. "לא שאני מתלונן." היא הרימה מבט. "ידעתי שלא תתלונן," אמרה. "ותתרגל, זה יחזור על עצמו." "מצוין," עניתי. זו הייתה כנראה המילה הכי כנה שאמרתי השנה.

ובואו נעצור רגע להודות לשולחן ההכנה. נירוסטה, ארבע רגליים, אפס תלונות. הוא סחב עלינו את כל הדרמה הזאת בלי לקרוס, ואני חושב שהוא ראוי למדליה, או לפחות לשטיפה יסודית עם הרבה סבון. רשמתי לעצמי בראש לא להכין עליו סלט בשבוע הקרוב.

עזרתי לה לקום, נישקתי אותה עוד פעם, ארוך כזה, והידיים שלי טיילו לאן שבא להן. היא החזירה את השמלה למקום, סידרה אותה על הירכיים וניערה את התחת לכיווני כשהרימה את התיק. אני, כמו עובד מצטיין, תפסתי ספריי ונייר סופג ומחקתי כל ראיה. השולחן מעולם לא היה נקי יותר.

במדרגות הצלחנו להפסיק לגעת אחד בשנייה. את החיוכים המטופשים לא הצלחנו להוריד בשום אופן. למטה ישב אברמי, הבוס, עם בירה, כאילו הוא מחכה לתוצאות בחירות. "על הזמן," הוא רטן.

ליאת, הברמנית, הסתכלה עלינו שנייה ונשברה מצחוק. "באמת על הזמן, אברמי! כבר חשבתי שהם בחיים לא יגיעו לזה. ל'זה' אני מתכוונת, כמובן, לרדת. מה חשבתם?" "היא נורמלית?" לחשתי לשירן. "לגמרי," לחשה. "פשוט החולצה שלך בחוץ."

הסתכלתי למטה. החולצה שלי באמת יצאה לחופשה מהמכנסיים. הבטתי בשירן בפאניקה, והיא חייכה מאוזן לאוזן, אז החלטתי שאם היא רגועה, גם אני. "תמיד אפשר לשפשף את שולחן ההכנה כשמסיימים," העיר אברמי, שהיה בחור מבוגר, קצת מחוספס, אבל זהב. התפוצצנו מצחוק. "אז אתה לא כועס?" שאלה שירן. הוא הניד בראשו ולגם, ואני הבנתי שזה בדיוק הסוג של סיפורי סקס שמספרים בבר הזה עוד הרבה שנים.

בדרך החוצה ליאת עוד הספיקה לתפוס אותי ליד הדלת ולהגיד שמחר אני בתורנות ניקיון של המטבח העליון, "כי מגיע לך, גיבור". שירן רק צחקה, שילבה את היד שלה בשלי, ולחשה שהיא מתנדבת לעזור. אני לא יודע מה איתכם, אבל לי פתאום ממש בא לשטוף כלים.