מה שקרה בווגאס (ולא נשאר שם)

תקשיבו, בגיל עשרים ושתיים הייתי בטוחה שאני יודעת עליי הכל. הייתי דוגמנית, טסתי לניו יורק לאודישן לקטלוג בגדי ים, ועמדתי מול המצלמה בכל תנוחה אפשרית, כולל כמה שאני די בטוחה שלא קיימות בטבע. בסוף אמרו לי "תישארי בסביבה, אם תתקבלי, מצלמים בעוד שלושה ימים".

שלושה ימים בניו יורק בלי אף חבר? לא תודה. אז התקשרתי להדס, חברה מהשכונה שעבדה כחדרנית במלון מפואר בלאס וגאס, כזה עם תעלות וגונדולות, כאילו מישהו הזמין את ונציה במשלוח. הדס הזהירה אותי: "אני עובדת כמו חמור, תמצאי לעצמך תעסוקה." סגור, אמרתי. ובכלל, האוויר שם, חם ויבש, היה סקסי באופן כמעט לא הוגן.

התקלחתי, התאפרתי, וירדתי לקזינו. מאות אנשים, אורות, צלצולים, ושני דודים ליד הבלאק ג'ק שנראו כאילו הם גרים שם מאז שנות השמונים. ואז הגיעה היא: מלצרית עם מגש שמפניה, שמלה אלגנטית שהייתה צריכה להגיע עם אזהרה, ועיניים חומות שעשו לי פרפרים בבטן. ואני? אף פעם לא נמשכתי לבנות. לקחתי כוס, ומאותו רגע העיניים שלי עשו סיבובים בקזינו רק אחריה.

היא שמה לב. ברור שהיא שמה לב. גם כשפלרטטה עם אורחים, המבט שלה חזר אליי. ופתאום תפסתי את עצמי מסתכלת עליה כמו שגברים מסתכלים עליי, כולל הצצות לא מנומסות בכלל לישבן ולמחשוף. ניסיתי להאשים את הג'ט לג. הג'ט לג סירב לקחת אחריות. גם השמפניה, אגב, נשבעה שהיא חפה מפשע. נשארתי אני, עם לחיים בוערות, תחתונים שכבר ויתרו על כל מראית עין של יובש, ומחשבה אחת שהתנגנה לי בראש כמו מכונת מזל: או עכשיו או אף פעם. שלחתי להדס הודעה, "אל תחכי לי", והיא ענתה רק באימוג'י של עיניים. חברה טובה יודעת מתי לא לשאול שאלות. אחר כך הנחתי את הכוס, יישרתי את השמלה ונשמתי עמוק.

אז עשיתי את הדבר הכי אמיץ, או הכי מטורף, בחיים שלי. כשעברה לידי, לחשתי לה בדיוק מה אני רוצה לעשות איתה. היא הסתכלה עליי מלמעלה עד למטה, הניחה את המגש בצד, וסימנה לי לבוא. עוד לפני שהגענו לחדר שלה כבר התנשקנו כמו בסרט, והבגדים התחילו להיעלם בקצב מרשים. היא הפילה אותי על המיטה, חייכה חיוך שובב, וירדה לנשק אותי בכל מקום שאפשר לדמיין.

גמרתי בקול רם מספיק כדי שאני מקווה שהקירות שם עבים. רציתי להחזיר טובה, באמת, אבל היא פשוט לבשה את השמלה, קרצה, ונעלמה. ככה. בלי מספר טלפון. קראו לה קרולינה, ועד היום, כשאני רוצה לחלום משהו טוב, אני יודעת בדיוק לאן ללכת. ואת האודישן? קיבלתי אותו, אגב. אבל תאמינו לי, זה ממש לא הדבר הראשון שאני זוכרת מהשבוע ההוא.

מסקנה? מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, חוץ מסיפור אירוטי אחד שאני מספרת לכל מי שמוכן להקשיב, בעיקר אחרי כוס יין.