מה שקרה בשירותים של הפאב בלונדון

תנו לי להקדים ולהגיד: נסעתי ללונדון בשביל המוזיאונים. באמת. ארבעה חברים מהצבא, שבוע של גשם, מטריות שמתהפכות ברוח וארוחות שכולן איכשהו טעמו כמו צ'יפס. בערב השלישי שחר החליט שאנחנו חייבים פאב ״אותנטי״, מה שאומר רצפה דביקה, טלוויזיה עם כדורגל ואנגלי בן שבעים ששר לבד בפינה. ואני? אני ישבתי שם עם הסוד הכי פחות סודי בעולם. כולם כנראה כבר ניחשו שאני גיי, רק אני עוד לא אמרתי את זה בקול.

ואז הוא נכנס. אני לא מגזים, זה היה כמו פרסומת לבושם, רק בלי ההילוך האיטי. שיער כהה, ג'ינס שישב עליו כאילו נתפר במקום, וחיוך של מישהו שיודע בדיוק איזה אפקט יש לו. בהיתי בו כמו שבוהים בעוגה בחלון ראווה באמצע דיאטה. הוא קלט אותי תוך שתי דקות, הרים גבה, ובלי להתבייש בכלל קם והלך לכיוון השירותים. הסתכלתי על הבירה, הבירה הסתכלה עליי, ושתינו הסכמנו שאין מה לחשוב.

״אני הולך לשירותים,״ הודעתי לחברים, כאילו מישהו ביקש דוח. יובל רק הנהן, עסוק בלהתווכח עם שחר על פנדל. במסדרון האחורי הוא כבר חיכה, נשען על הקיר עם הידיים בכיסים. ״Hi,״ הוא אמר, ואני עניתי ״היי״ במבטא כל כך ישראלי שהוא פרץ בצחוק וענה לי בעברית. מסתבר שקוראים לו אלון, שהוא מחולון ושבלונדון הוא עובד כמלווה, גייז לאירוח, מקצוע שאפילו לא ידעתי שיש לו שם. באותו רגע זה עניין אותי בערך כמו תחזית מזג האוויר.

הוא נכנס לתא, השאיר את הדלת פתוחה טיפה, ואני נכנסתי אחריו וסגרתי. מקום רומנטי? ממש לא. אבל כשהוא נישק אותי, לאט ובעדינות, שכחתי איפה אני. הגוף שלו נצמד אליי ושנינו הרגשנו כמה זה מדליק אותנו. פתחתי לו את החולצה כמו מי שמחכה למשלוח מחו״ל כבר חודשיים, וגיליתי בטן שלא ראיתי מחוץ לחדר כושר. נישקתי את החזה שלו וירדתי לאט, והוא ליטף לי את השיער ושאל בשקט אם אני בטוח. הייתי בטוח כמו שלא הייתי בטוח בשום דבר בחיים.

אחרי שנתתי לו את כל מה שהיה לי לתת, הוא הרים אותי, סובב אותי אל הקיר ושאל שוב. אמרתי כן, והפעם בקול. הוא היה סבלני, התחיל לאט, וכשהגוף שלי נרגע ונפתח הוא הגביר את הקצב, היד שלו מחזיקה אותי מלפנים. ראיתי כוכבים, וזה לא בגלל הבירה. כשהוא גמר הוא נשען עליי ונשם לי באוזן, ושנינו צחקנו בשקט כשמישהו נכנס לתא הסמוך.

ואז, בנימוס בריטי מושלם, הוא החזיר טובה. הסתובב, הביט בי מעבר לכתף וחייך כאילו הזמין אותי לתה של חמש. הרגליים שלי רעדו, הלב דפק, ואחרי כמה דקות גמרתי כאילו כל השנים בארון יצאו ממני בבת אחת. חזרתי לשולחן אדום כמו עגבנייה. ״מה, היה תור?״ שאל שחר. ״משהו כזה,״ עניתי. את הסיפור המלא סיפרתי להם רק בטיסה חזרה, ומאז זה הסיפור האירוטי הכי מצליח שלי בכל מסיבה.