מוזיאון חשוב מאוד בבוקרשט

נתחיל בגילוי נאות: הנבחרת של סן מרלינו היא לא בדיוק ברזיל. רוב האוהדים שלה הם קרובי משפחה של השחקנים, ומדי פעם גם השכן של המגן הימני, כשאין לו תוכניות אחרות. אבל כשהוזמנו למשחק ידידות מול רומניה, הם ארזו נעלי פקקים וחלומות וטסו לבוקרשט כאילו מדובר בגמר המונדיאל.

אחרי אימון קצר על מגרש שראה ימים יפים יותר, הקפטן, טוני רוסלי, קפץ על ספסל ונאם: ״חבר׳ה, הערב אנחנו שוכחים שאנחנו שחקני כדורגל. הערב אנחנו תיירים. עם מצלמה, עם מפה, ובלי שום אחריות.״ אף אחד לא לקח מצלמה. וגם לא מפה.

העיר העתיקה קיבלה אותם באורות צהובים ומוזיקה רומנית שזרמה ברחובות כמו מיץ ענבים שמישהו שכח לסגור. ליד בר קטן עם דלת אדומה הם פגשו את אלינה וסימונה, שתי נערות ליווי עם חיוך שובב וידע מעמיק בכל פינה חשוכה בעיר. ״אנחנו מדריכות טיולים,״ אמרה אלינה, ״מהסוג שלא מקבל כוכבים בטריפאדווייזר.״

השחקנים צחקו בקול רם מדי, כמו שצוחקים כשלא מבינים את הבדיחה. האם היא רצינית? האם זו שחקנית מקומית בתפקיד? לא משנה. מה שהיה ברור זה ששתי הגברות האלה יכולות להפוך גם ערב בהרצאה על מיסוי לפסטיבל.

התחנה הראשונה הייתה בר חשוך עם כנר שניגן כאילו הוא חייב כסף למישהו מסוכן. התחנה השנייה: מועדון סודי מאחורי חנות ספרים, כי ברור שבוקרשט לא תסתפק בדלת רגילה. והשלישית, הגולת הכותרת: קריוקי. השוער, ג׳ינו, תפס מיקרופון ושר את Dragostea Din Tei במבטא שהוביל כמה מקומיים לשקול בקשת מקלט מדיני.

היו ריקודים, היו צחוקים, והייתה כמות לא אחראית של מאפים מתוקים. רומנטיקה? לא ממש. אהבה? ממש לא. אבל חופש? בכמויות מסחריות. בלי סוכנים, בלי חוזים ובלי מצלמות טלפון שיתייגו אותם למחרת.

בשש בבוקר הם חזרו למלון בהליכה שהזכירה עמודי תאורה ברוח מערבית. טוני אסף את כולם בלובי ולחש בטון של מבצע צבאי: ״אם המאמנת שואלת, היינו במוזיאון. מוזיאון חשוב מאוד. עם פסלים.״ ג׳ינו הוסיף שאם היא מתעקשת, זה היה מוזיאון הקריוקי.

והקטע הכי מצחיק? במשחק למחרת, בעיניים אדומות ועם קול צרוד, הם שיחקו כמו שמעולם לא שיחקו. מסתבר שלפעמים לילה אחד של צחוק טוב שווה יותר מחודש במחנה אימונים.

אחרי המשחק המאמנת כינסה אותם בחדר ההלבשה. היא הסתכלה על כל אחד מהם ארוכות, עם הגבה המורמת הזאת שכולם פחדו ממנה. ״אז,״ אמרה, ״איך היה המוזיאון?״ שתיקה מוחלטת. ג׳ינו השתעל. טוני בדק פתאום את השרוכים שלו. ״כדאי שנחזור אליו בפעם הבאה,״ היא אמרה לבסוף, ויצאה מהחדר. עד היום הם מתווכחים אם זו הייתה אזהרה או המלצה. ובקבוצת הווטסאפ של הנבחרת, כל פעם שמישהו כותב ״מוזיאון״, כולם שולחים אימוג׳י של כינור. ואלינה וסימונה? לפי השמועות, הן עדיין עומדות ליד הדלת האדומה, מחכות לנבחרת הקטנה הבאה שתחליט שמגיע לה לילה אחד של חופש מוחלט בבוקרשט.