מורן, סלמון ושאלה אחת נועזת

בוקר טוב! אני מורן, ואני מספקת שירותי ליווי. טוב, ליתר דיוק הסוכנות שלי מספקת, אני רק הפנים היפות. ומאחר שאתם תמיד שואלים איך נכנסים לתחום הזה, הנה הסיפור. ספוילר: היה סלמון.

“מתי נוח לך לבוא לראיון?” שאל גיל בטלפון, בקול של שדרן רדיו בשתיים בלילה. “ארוחת צהריים מחר? במלון על הים בהרצליה. עליי, כמובן.” “אחת בצהריים?” “סגור.” ואז הגיע הרגע המביך. “ומורן, אני שונא לשאול, אבל זה חלק מהעבודה. מה מצב הארון?” אוי. ישר לבטן הרכה. “נגיד שהוא… בתהליך,” עניתי, ובראש ראיתי את שלוש החולצות שלי מהקניון. “אין בעיה. נטפל בזה אחר כך. בינתיים תחשבי על גוצ'י, פראדה ונעליים שעולות כמו שכר דירה.”

באותו לילה ישנתי בערך שלוש דקות. בשאר הזמן דמיינתי את עצמי בשמלות מטורפות, במקומות מטורפים, מרוויחה סכומים מטורפים. ואולי, רק אולי, גם עושה דברים מטורפים עם גברים שהכרתי שעתיים קודם. כן, גם זה עבר לי בראש. אני לא נזירה. ובבוקר, מול הקפה, כבר ידעתי שאני הולכת על זה עד הסוף.

בבוקר התקשרתי לבית החולים עם קול של צפרדע חולה, והקדשתי את הבוקר למבצע “להעלים שקיות מתחת לעיניים”. אחר כך הרכבתי את תלבושת הצהריים־במלון הכי טובה שלי: שמלת מעטפת פרחונית, עקבים לבנים, קלאץ' תואם, פנינים, גרביונים שקופים. מסרתי את האוטו לנער החניה בתקווה שהוא לא ישים לב לפירורים בכיסא האחורי, ונכנסתי.

ואז הופיע הוא. שיער שחור קצר, עיניים כחולות כאלה שגורמות לך לשכוח איך קוראים לך. “מורן?” “כן! ואתה בטח גיל.” הוא נישק לי את היד ואז את הלחי. “אשם באשמה,” אמר. ישבנו מול הים, אכלנו סלט וסלמון קליל, ובזמן שאני מתלהבת מהרוטב הוא שלף ממני בעדינות את כל קורות החיים: לימודים, טיולים, אמנות, מצב משפחתי. זה היה תחקיר, אבל הכי כיפי שעברתי. החוקרים בטלוויזיה צריכים ללמוד ממנו.

ותודו שזה לא הוגן. את מנסה להיראות רצינית ומקצועית, ומולך יושב בחור שנראה כמו פרסומת לבושם, וכל פעם שהוא מחייך את שוכחת באמצע המשפט מה התואר שלך. פעמיים הפלתי את המזלג. פעם אחת כמעט טבלתי את השרוול ברוטב. הוא, כמובן, עשה את עצמו לא רואה, מה שרק גרם לי לרצות אותו יותר.

אחרי הקפה הוא הציע סיבוב בגנים עם כוס יין. מתחת לפרגולה לבנה, עם ציפורים שצייצו כאילו מישהו שילם להן, הוא עצר. “מורן, יש כמה שאלות פחות נוחות.” “תשאל,” אמרתי, ולקחתי שלוק ענק. הכנה מנטלית, קוראים לזה.

“נגיד שבילית ערב נהדר. ארוחה, ריקודים, ג'נטלמן אמיתי, שנון, מקסים, מתייחס אלייך כמו לנסיכה. בסוף הוא מציע, בנימוס, שתעלי איתו לסוויטה, להכיר יותר מקרוב. אינטימי יותר. אם הוא מוצא חן בעינייך, תסכימי?” גמרתי את היין בלגימה אחת, כי ככה מקבלים החלטות חשובות, והבטתי לו בעיניים. “אם הוא באמת כזה, ואם הוא לא נראה כמו המנהל שלי מהמחלקה, אז כן. אבל כשאני מחליטה, ובקצב שלי.” הוא צחק. “תשובה מושלמת. ברוכה הבאה, מורן.” ואני? כבר דמיינתי את הסוויטה, ואת הרוכסן של השמלה הפרחונית יורד לאט.