מסיבת עובדים, שיר אחד ובלי תחתונים

אחרי ראיון מספר שבע עשרה, כשכבר התחלתי לשקול קריירה בגידול אלפקות, קיבלתי סוף סוף טלפון. “התקבלת.” אני, ליאת, חוזרת על זה שלושה ימים. משרד חדש, כיסאות שלא חורקים, מכונת קפה שעושה גם קפוצ׳ינו. “ואיך השעות?” שאלה אמא. “נורמליות,” אמרתי. “ואיך האנשים?” שאלה חברה שלי מיכל. “נגלה,” עניתי, ובלב התפללתי שלפחות אחד מהם יהיה חמוד ולא יאכל טונה ליד המקלדת.

היה אחד. דניאל. כל בוקר, בתשע ורבע, הופיעה על השולחן שלי כוס קפה. לפעמים עם רוגלך. פעם אחת עם קרואסון שקדים שגרם לי לשקול להתחתן איתו במקום. אבל אני, גאון הרמזים, הייתי בטוחה שהוא פשוט נחמד. “הוא מביא לכולם,” הסברתי למיכל. “הוא מביא לך,” היא ענתה. “ולך בלבד.” התעלמתי. זה הרבה יותר נוח מלקוות.

כמובן שבבית, בפיג׳מה עם הפינגווינים, הסיפור היה אחר לגמרי. שם דמיינתי את דניאל מניח את הכוס, נשען לי על השולחן, ואומר משהו מתוחכם כמו בסרטים. במציאות הוא אמר “בוקר טוב” ובפעם אחת “זהירות, חם”. אבל אני, אישה של פרטים קטנים, החלטתי שגם “זהירות, חם” זה סוג של הצהרת אהבה.

ואז הגיעה מסיבת העובדים. התלבשתי כאילו יש לי פגישה עם ראש הממשלה, ועיניים שלי סרקו את האולם כמו רדאר. והנה הוא. דניאל, בחולצה מכופתרת ומכנסיים שיושבים עליו כאילו נתפרו במיוחד. מי ידע שמתחת לקפוצ׳ון האפור מסתתר דבר כזה? הוא נופף לי לבוא. באתי. כמובן שבאתי. “היי,” הוא אמר, “סוף סוף רואים אותך בלי מסך מול הפנים.”

צחקנו על המדפסת שנתקעת רק כשממהרים ועל המנהל שקורא לכולם “אחי”, גם לנשים. ואז התחיל שיר איטי, והוא הזמין אותי לרקוד. רקדנו בנימוס, בכל זאת חצי מחלקת כספים מסתכלת, אבל כשהיד שלו נגעה לי בלחי, הרגשתי כאילו מישהו הדליק לי תנור בבטן. “בואי נברח מפה,” הוא לחש. נתתי לו דקה להיפרד מהחבר׳ה, ואז יצאתי אחריו כמו מרגלת בסרט זול.

“לאן נוסעים?” שאלתי. “יש לי מפתח לדירה של חבר שנמצא עכשיו בתאילנד,” הוא אמר. “שקט, דיסקרטי, אין שכנים חטטנים.” הדירה הייתה מהממת, עם ספה שהייתי מוכנה לגור עליה. “רגע, אין פה מצלמות, נכון?” שאלתי, כי אני צופה בהרבה יותר מדי סדרות. “רק אם החבר שלי התחיל לגדל אותן בעציצים,” הוא צחק. “את בטוחה שאת רוצה?” “לגמרי,” אמרתי.

הוא נישק אותי והוריד לי את החולצה, ואז נתקע. “את בלי חזייה?” ואחרי שהיד שלו טיילה מתחת לחצאית, “ובלי תחתונים?” “אני שונאת תחתונים,” הודיתי. “זה הדבר הכי טוב ששמעתי השנה,” הוא אמר. הוא השכיב אותי על המיטה והוכיח לי שהוא יודע להשתמש בפה גם בשביל דברים יותר מעניינים מבדיחות על המדפסת. אחר כך גיליתי שגם הוא, במפתיע, לא חובב גדול של תחתונים, והחזרתי לו טובה בכל המרץ, עד שהוא הפסיק לדבר בכלל, וזה, אצל דניאל, הישג.

שכבנו אחר כך מחובקים, מחייכים כמו טיפשים. “אז מחר בבוקר, קפה?” הוא שאל. “רק אם יש קרואסון שקדים,” אמרתי. בין כל סיפורי הסקס שמיכל סיפרה לי, היא אף פעם לא סיפרה אחד שמתחיל במכונת קפה. עכשיו יש לי אחד משלי.