מתנת שחרור עם פלסטר

תכירו: נדב, עשרים ואחת, טרי טרי מהצבא, עם תעודת שחרור ביד אחת וסוד מביך ביד השנייה. שלוש שנים בצנחנים, אפס פעמים עם בחורה. כן, אפס. החבר'ה בצוות היו בטוחים שיש לי חברה סודית בנהריה, ואני לא תיקנתי אותם. מה, אני אגיד להם שהדבר הכי רומנטי שקרה לי היה מנה חמה בשתיים בלילה?

ביום השחרור החזרתי את הציוד, נפרדתי מהאפסנאי שלא חייך אליי גם ביום האחרון, ויצאתי לתחנה. ושם, אני נשבע לכם, עמדה האישה הכי מרשימה שראיתי מחוץ למסך. שמלה אדומה קצרצרה, עקבים גבוהים יותר מהציונים שלי בבגרות, וגוף שגרם לי לשכוח איך מדברים. הגוף שלי, לעומת זאת, זכר מצוין איך מגיבים, וזה היה מביך ברמות. היא? אפילו לא הסתכלה. בשבילה הייתי עוד ספסל.

עלינו לאותו אוטובוס. בראש שלי כבר כתבתי לה ביוגרפיה שלמה: היא בטוח עובדת באחד משירותי הליווי היוקרתיים, טסה לפגישות עם מיליונרים ואוכלת סושי לארוחת בוקר. ישבתי לידה, מקווה שאולי תפנה אליי. כלום. ואז, באמצע איילון, צעקה. ״איי!״ מסתבר שבורג בולט מהמושב חתך לה את הרגל.

כל האוטובוס קפא. חוץ ממני. שלוש שנים כחובש, אחי. שלפתי מהתיק ערכת עזרה ראשונה, ביקשתי שתרים קצת את הרגל, ניקיתי, חבשתי והגשתי לה מים כאילו אני פרמדיק בסדרה אמריקאית. ״את בסדר?״ ״בזכותך,״ היא חייכה. ״מאיפה כל זה?״ ״חובש. עד הבוקר.״ ״אז יש לי מזל שלא השתחררת אתמול.״

קוראים לה נטשה, היא עלתה ממינסק, עובדת עם אנשי עסקים בארץ ובחו״ל, ולפי הדירה שלה ברמת אביב, היא עושה את זה טוב מאוד. כן, היא הזמינה אותי אליה. ״להגיד תודה,״ אמרה. אני, שבצבא לא קיבלתי תודה אפילו על שמירה כפולה, כמובן שהסכמתי. בדרך במעלית בדקתי בחשאי את הנשימה שלי, סידרתי את השיער מול המראה ותהיתי אם מישהו כבר המציא מדריך למי שמוזמן לדירה של אלה.

היא מזגה לנו יין, כוס אחת לכל אחד, וישבה קרוב. ממש קרוב. היד שלה נחה לי על הברך, ואז טיפסה קצת. ״אל תיבהל,״ צחקה. ״אתה אף פעם לא היית עם אישה, נכון?״ איך היא ידעה? כנראה הרעד הקל. או הזיעה. ״נכון.״ ״אז נעשה את זה לאט, ואתה תגיד לי אם משהו לא בא לך.״ הכול בא לי. הכול.

מה שקרה אחר כך נשאר ביני לבין הספה שלה, אבל אגלה כמה דברים: היא הייתה סבלנית, היא הייתה מצחיקה, והיא דאגה לקונדום לפני שבכלל הספקתי לחשוב על זה. כשהיא עלתה עליי, הגב שלה מקושת, הבנתי סוף סוף למה כולם עושים מזה עניין. זה נגמר מהר יותר משרציתי, אבל, בכנות, לאט יותר ממה שחששתי.

ואז הטלפון שלה צלצל. ״חייבת לרוץ, פגישה,״ אמרה, ואני הבנתי בדיוק איזו פגישה. התלבשתי, ובדלת שאלתי, באומץ של חובש: ״נתראה שוב?״ היא הנהנה וקרצה. אז כן, יש סיפורי סקס ויש סיפורי סקס, אבל אני קיבלתי את מתנת השחרור הכי טובה במדינה.