נטלי, ירושלים והחברה שלא ידעה

היי לכולם,

אני נטלי, בת שלושים וארבע, ובלי צניעות מזויפת: אני נראית מעולה. נכון, קצת עזרתי לטבע. שיער בלונדיני מבקבוק, עיצוב גוף, וגם החזה קיבל שדרוג. סכום שאפשר היה לקנות איתו רכב משפחתי, אבל רכב לא מחמיא לך במראה. אגב, כל מי שהכיר אותי לפני כן יגיד לכם שנראיתי בסדר גמור גם אז. הם פשוט מנומסים. ומאז אני מחייכת לכל מראה שאני עוברת לידה, כולל זו של המעלית.

ועכשיו לווידוי: ביום אני יועצת ארגונית עם מצגות וגרפים, ובחלק מהערבים אני נערת ליווי בירושלים. כן, בירושלים. העיר הקדושה מלאה בהפתעות. חלק מהדיל שלי זה לשכור דירה דיסקרטית בירושלים, לפעמים שתיים. ולפני שאתם נבהלים מהמחירים: משלמים לפי שעה, וגם הדירות הכי יוקרתיות בעיר מתומחרות בהגינות. זה בערך כמו מלון בוטיק, רק בלי ארוחת בוקר. לא פלא שכולם רוצים אותן.

הקטע המצחיק? כילדה רציתי להיות מורה. לוח, גיר, ומבחנים לבדוק בסופי שבוע. ידעתי שזה לא מקצוע שמתעשרים ממנו, אבל חשבתי שזה ימלא אותי. החיים, כרגיל, צחקו לי בפנים.

הכול התחיל באוניברסיטה. הייתי החנונית הרשמית של המחלקה, רזה כמו מקל, עם ממוצע שגרם למרצים לבכות מאושר. שכר הלימוד היה מסודר, אבל המקרר? ריק. ההורים שלחו כסף שהספיק בדיוק לפסטה ולרוטב. בהתחלה עשיתי לאחרים עבודות תמורת תשלום, עד שהבנתי שיש דרכים מכניסות יותר. בגיל עשרים ושלוש ניסיתי, ואז שוב, ואז עוד. ותקשיבו, זה היה הרבה כסף. סיימתי את התואר בלי חובות, מה שרוב החברים שלי לא יכולים להגיד.

הלקוח הראשון שלי היה רואה חשבון מתל אביב שהגיע עם פרחים ובקבוק יין, ודיבר חצי שעה על מס הכנסה לפני שהעז להוריד את הז׳קט. ומה אגיד לכם, בסוף הערב הוא היה מרוצה, אני הייתי עשירה יותר, ומס הכנסה כבר לא עניין אף אחד מאיתנו.

ועכשיו לבעיה. יש לי חברה, רוני. החברה. זאת שיודעת מה אני מזמינה בכל בית קפה. סיפרתי לה הכול, חוץ מפרט אחד קטן. פחדתי שזה יפוצץ לנו את החברות. אבל פחדתי עוד יותר שהיא תשמע את זה מאיזו שכנה רכלנית.

שנתיים הסתובבתי עם הסוד הזה כמו עם אבן בנעל. כל פעם שהיא שאלה ״מה עשית אתמול בערב?״, אני המצאתי משהו. יוגה. חוג קרמיקה. פעם אחת אפילו אמרתי ״ערב שירה״, והיא עוד רצתה להצטרף. אל תשאלו.

אז אתמול, אחרי כוס יין אחת לאומץ ועוד אחת ליתר ביטחון, סיפרתי. היא בהתחלה רק הסתכלה עליי כאילו הודעתי שאני מצביעה למפלגה שהיא שונאת. שתיקה ארוכה. ואז היא אמרה, במילים האלה בדיוק: ״תעשי לי טובה ותשכחי את המספר שלי.״ אאוץ׳. אני עדיין מחכה שזה יעבור לה. היא תתגעגע לסיפורים שלי. בטוח. נו, אולי. ובינתיים? הדירה הדיסקרטית מחכה, והמצגות לא יכינו את עצמן.