סמבה, צפירות ופסטה: שלוש ברזילאיות בתל אביב

כשלריסה, ג'סיקה ורפאלה ארזו את המזוודות בריו, הן דמיינו חוף, קוקטיילים ואולי שיזוף ששווה פוסט. שלוש נערות ליווי ברזילאיות, כולן בסביבות השלושים, ממולחות ומנוסות, שכבר ראו את ברלין, בודפשט ודוחא. הפעם הסוכנות הציעה משהו אקזוטי: תל אביב. “מה כבר יכול לקרות?” שאלה ג'סיקה. ספוילר: הרבה.

בטיסה הן כבר תכננו הכול: יום חוף, יום שופינג, יום מנוחה, וביניהם עבודה מסודרת ורווחית. לריסה אפילו הורידה אפליקציה ללימוד עברית, והגיעה לנחיתה עם אוצר מילים מרשים של שלוש מילים: שלום, תודה ויאללה. מתברר שיותר מזה לא באמת צריך בתל אביב.

הן שוכנו בדירות דיסקרטיות במרכז, מהסוג שיש בו כניסה צדדית, מצעים לבנים ושכנים שלא שואלים שאלות (או שמעמידים פנים שלא). השבוע הראשון היה חלום. ים, שקיעות, בירה קרה ולקוחות שהיו בעיקר מנומסים, חלקם נלהבים קצת יותר מדי, אבל הבנות ידעו לסמן גבולות עם חיוך ובלי למצמץ. “בישראל משלמים פחות מבאירופה,” סיכמה רפאלה, “אבל אף אחד באירופה לא הציע לי חומוס בשתיים בלילה.”

ואז, ביום השלישי, באמצע פגישה בדירה ברחוב פרישמן, נשמעה צפירה. לריסה הרימה גבה. “זה אוטו שמישהו גונב?” הלקוח, שעד לפני רגע היה בעיקר רומנטי, הפך תוך שנייה למדריך חירום. “זו אזעקה. למקלט, יאללה!” הוא סחב את שתיהן במדרגות, כולל נעל אחת שנשארה מאחור.

מכאן העניינים הסתבכו. דירות דיסקרטיות שהיו עמוסות התרוקנו בן לילה, לקוחות ביטלו בשנייה האחרונה, והסוכנות שלחה קובץ PDF עם הנחיות. מה שלא היה בקובץ זה איך מתמודדים עם הפחד. ערב אחד, בדירה בראשון לציון, בום אדיר הרעיד את הקירות. ג'סיקה בכתה, רפאלה זחלה מתחת לשולחן, ולריסה צעקה לתקרה: “זה לא היה בחוזה!”

הן הפסיקו לעבוד. הלקוחות נשארו בבית או קיבלו צו מילואים, והבנות נשארו עם חבילת פסטה, כיריים חשמליות ואינטרנט שהתנהג כמו חתול, בא והולך מתי שבא לו. אבל דווקא בתוך הבלגן קרה משהו מפתיע: הן נהיו חברות אמיתיות. בערבים הן סיפרו זו לזו על החלומות. רפאלה רצתה מכון קוסמטיקה בפורטלזה, לריסה רקדה פעם בלהקה ועדיין זזה כמו מקצוענית, וג'סיקה כתבה שירים באנגלית, בעיקר על גברים שלא התקשרו בחזרה, ואחד על חתול שכן שגנב לה סנדוויץ׳.

בשבת אחת קיבלו הודעה מלקוח לשעבר בחיפה: “אתן תקועות, תבואו אליי. בלי שום ציפיות, אתן כבר שילמתן מספיק.” בבית שלו הן הרגישו מוגנות באמת. הן בישלו פיז'ואדה מאולתרת עם מה שמצאו בסופר, שרו בפורטוגזית בקולי קולות וצחקו על כל מה שעבר עליהן, במיוחד על הנעל שנשארה מאחור במדרגות.

“הגענו לכאן כנערות ליווי,” אמרה לריסה, “ובסוף מה שנשאר זה מה שבלב, וקצת חומוס.” כשהחוזה נגמר והן טסו הביתה, ישראל כבר לא הייתה סתם יעד. היא הייתה סיפור, כזה שמספרים שוב ושוב, בכל פעם עם קצת יותר דרמה.