עגנון, תה נענע וסתיו מחולון

בואו נתחיל בווידוי: כשקבעתי לפגוש את סתיו, נערת ליווי מחולון, הייתי בטוח שאני יודע בדיוק איך הערב ייראה. התכוננתי לסצנה מסרט, עם סקסופון ברקע. בפועל, קיבלתי שיחה על דוסטויבסקי ותה נענע. ובכל זאת, זה אחד הערבים הכי טובים שהיו לי.

מה, באמת? ספרות?

עליתי במדרגות עם פרפרים בבטן ובקבוק מים ביד, כי קראתי איפשהו שחשוב להישאר רענן. כשנכנסתי, סתיו ישבה על הכורסה ברגליים משוכלות, בשמלה אדומה ובחיוך של מישהי שראתה כבר הכול ועדיין נהנית. היא אמרה שלום, ואני אמרתי משהו שנשמע כמו שלום בתוספת שיעול.

היא צחקה, מזגה לי תה, ושאלה מה אני קורא לאחרונה. האמת? את חוברת ההרכבה של הארון מאיקאה. אבל לא רציתי להיראות רע, אז אמרתי משהו על עגנון. טעות. היא קראה את כל עגנון. ניהלנו ויכוח של חצי שעה על סיפור אחד, והיא ניצחה בנוקאאוט.

משם עברנו לאמנות, לחדשות, לטיול שלה בדרום אמריקה, שבו התאהבה בלאמה אחת ונפרדה ממנה בדמעות. הבנתי שאני יושב מול אישה שהספיקה יותר ממה שאני הספקתי בשלושה גלגולים. היא לא רק יפה, היא חכמה בצורה שקצת מפחידה.

ניסיתי להחזיר לעצמי נקודות וסיפרתי על הטיול שלי לאילת. היא שאלה מה עשיתי שם. אמרתי שישבתי בבריכה של המלון שבוע שלם. היא הנהנה בכובד ראש ואמרה שזה מסע רוחני מסוג אחר. לא ידעתי אם היא צוחקת עליי או איתי. כנראה שניהם. האמת, זה היה הוגן לגמרי, ושנינו צחקנו עד שהתה התקרר.

החוקים של סתיו

בשלב מסוים אזרתי אומץ ושאלתי איך זה, בעצם, לעבוד במקצוע שלה. ציפיתי שתתחמק. היא לא התחמקה. היא הסבירה שאצלה הכול מתחיל באמון ובכבוד, ושאף אחד לא עושה שום דבר שהוא לא רוצה בו לגמרי. כן זה כן, לא זה לא, ושניהם בסדר גמור. היא אמרה את זה בטון של מדריכה ותיקה, ואני הנהנתי כמו חניך שקיבל הערה בעדינות.

היא דיברה על מיניות כמו שאנשים אחרים מדברים על בישול טוב. משהו טבעי, משמח, שאין בו שום דבר מביך. ואז הוסיפה שחצי מהעבודה שלה זה בכלל להקשיב, כי רוב האנשים פשוט רוצים שמישהו יראה אותם. זה הכה בי קצת, כי בדיוק זה מה שהיא עשתה בשעה האחרונה.

היא סיפרה שהיא הולכת לסדנאות על תקשורת ועל שפת גוף, וקוראת ספרי פסיכולוגיה בשביל הכיף. יש לה אפילו קבוצת וואטסאפ עם חברות מהתחום, שבה הן מחליפות טיפים, תומכות זו בזו ושולחות סטיקרים של חתולים. כמו כל קבוצת עבודה, רק עם יותר כבוד הדדי.

ואז זה קרה

אחרי שעה וחצי של שיחה כבר שכחתי למה הגעתי. סתיו לא שכחה. היא הניחה את הכוס, התיישבה לידי ושאלה, בלי שום מבוכה, אם בא לי שנעבור לשלב הבא. הנהנתי מהר מדי. היא צחקה.

הנשיקה הראשונה הייתה עדינה, והשנייה כבר הרבה פחות. מה שבא אחר כך היה חם, איטי ומלא תשומת לב. היא לא מיהרה, ולא נתנה לי למהר, וזה היה לגמרי בסדר. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגשתי שמישהי שם איתי באמת, ולא סופרת דקות.

אני חייב לציין שבשלב מסוים ניסיתי להוריד את הגרביים בתנועה סקסית ונתקעתי עם רגל אחת באוויר, כמו פלמינגו בהלם. סתיו צחקה כל כך שהיא נאלצה לשבת. אחר כך עזרה לי, בטקס רציני מאוד, והודיעה שזה הסטריפטיז הכי מקורי שראתה בקריירה. משם הכול נהיה קל יותר. בלי מסכות, בלי הצגות, רק שני אנשים שנהנים זה מזה. היא ידעה בדיוק מתי להאט ומתי להאיץ, ואני, בפעם הראשונה בחיי, הפסקתי לחשוב אם אני עושה את זה נכון. כשהגענו לשיא, שנינו צחקנו באמצע. מסתבר שזה אפשרי, וזה אפילו נפלא.

מאחורי הקלעים

אחר כך שכבנו וצחקנו על שטויות, והיא סיפרה לי קצת על עצמה. על תקופות לא פשוטות, על נפילות וקימות, ועל החלום שלה לפתוח יום אחד בית קפה עם ספרייה. היא אוהבת פילוסופיה, מוזיאונים קטנים ותערוכות שאף אחד לא מגיע אליהן.

וגם אני סיפרתי. על הבדידות, על העבודה שאני לא אוהב, על אבא שלי. היא הקשיבה בלי לשפוט, ושאלה בדיוק את השאלה שגרמה לי להבין משהו על עצמי. בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי בערב כזה.

אז מה יצא לי מזה?

הרבה יותר ממה שתכננתי. הבנתי שקל מאוד להדביק לאנשים תוויות, ושהתוויות האלה כמעט תמיד טועות. לכל אחד יש סיפור, ובדרך כלל הוא שווה האזנה.

הבנתי גם שאינטימיות זה לא רק מגע. זה הרגע שבו מישהו מסתכל עליך ורואה אותך. ואם אתם שואלים, כן, אני עדיין קורא עגנון. רק בשביל הוויכוח הבא.