פליט מהקיבוץ, בריזר ובייבי דול

תקשיבו לתזמון שלי: יצאתי לחופשה בחו״ל לשבוע, ובדיוק אז הכול התפוצץ. חזרתי עם מזוודה מלאה בשוקולדים ובמגנטים למקרר, ואז הודיעו לי שאין מה לחזור לקיבוץ. המצב. אז עמדתי בנתב״ג, עם מגנט של מגדל אייפל ביד, ושאלתי את עצמי לאן הולך בחור בלי בית. התשובה הגיעה מהר: תל אביב, מותק. היא תמיד מקבלת את כולם.

אני אוהב את העיר הזו מגיל צבא. גם בימים קשים יש בה משהו שממשיך לנשום. הלכתי ישר לבר, כי ככה מתמודדים עם משבר אצלנו בקיבוץ, ושם ראיתי אותה. גלית. יפה בטירוף, צוחקת בקול, מחייכת לכל העולם כאילו הכול בסדר. והאמת? באותו רגע, זה בדיוק מה שהייתי צריך. מישהי שמזכירה שעוד מותר לחייך. אז אזרתי אומץ, ניגשתי, ופתחתי עם המשפט הכי מקורי שלי: “סליחה, את יודעת איפה אפשר לישון הלילה?” זה, תאמינו או לא, עבד.

דיברנו, צחקנו, היא שמעה את סיפור המגנט ונשבעה שזה הדבר הכי עצוב ומצחיק ששמעה השבוע. ואז הזמינה אותי אליה. הדירה שלה? כולה אדומה. ספה אדומה, כריות אדומות, אפילו המנורה הייתה אדומה. הרגשתי כמו בתוך עגבנייה מאוד מעוצבת. היא תקעה לי בריזר ביד, אמרה “תרגיש בבית”, ונעלמה.

ואז היא חזרה. בבייבי דול. ואני, חבר׳ה, איבדתי את היכולת לבלוע. הבד היה כל כך דק שהוא בעצם היה רק רעיון של בגד. כל הגוף שלה בלט ממנו, החזה, הפטמות, הכול. הבריזר כמעט נשפך לי על המכנסיים, וזה לא היה הדבר היחיד שהגיב. בקיבוץ, אגב, לא מלמדים אותך מה עושים במצב כזה. יש קורס עזרה ראשונה, יש תורנות במטבח, אבל על בייבי דול אדום אף אחד לא דיבר.

היא ניגשה, תפסה אותי בצווארון כמו בסרטים, והתחילה לנשק לי את הצוואר. “יש לך ריח טוב,” היא אמרה, ואני הודיתי בלב לבושם מהדיוטי פרי. ואז נשיקה. נשיקה צרפתית אמיתית, עם לשונות ועם כל הגוף. לפני שהבנתי מה קורה, היא דחפה אותי לספה האדומה, הורידה לי את המכנסיים, ופשוט התיישבה עליי. בלי הקדמות. בלי טפסים. ישר לעניין.

היא עלתה וירדה ממש מול העיניים שלי, ואני נישקתי, ליטפתי והשתדלתי לא להתפרק כבר בדקה הראשונה. “רגע, תחכי,” ביקשתי, אבל היא לא חיכתה. היא גמרה בקול ענק, ואני יחד איתה, כמו שני זיקוקים ביום העצמאות. נפלנו אחד על השנייה, מתנשמים.

ואז התחלתי לצחוק. ממש לצחוק. גלית הסתכלה עליי כאילו השתגעתי. מה אני אגיד לה? שהיא כל כך טובה שחשבתי לרגע שהיא עושה את זה למחייתה? לא. זה היה צחוק של הקלה, של שבועות של לחץ שפתאום יצאו החוצה. והיא, בלי לשאול יותר מדי, החזירה את היד אליי. אחרי שניות הייתי שוב בעניין. וככה התחיל הסיבוב השני, המבצע הפרטי שלנו, שבו לפחות היה ברור מי מנצח.